אני אומרת לכם, שרמוטה היא הייתה הפנדורה הזו. זונה בת זונה. כוס של האמא של הכלבה המזדיינת. אם לא הייתה מתה כבר, הייתי מאחלת לה שתמות ממקרה כואב במיוחד של סרטן, אולי סרטן משולב, רחם שד ושחלות, שתסבול. הרבה.
כי אני? מה יש לי? יש לי בטן עגולה, ושם אני שומרת על הדברים שאני מרגישה. פעם, כשהייתי קטנה, בגיל שש, הייתי שק האגרוף של הבנים בבית ספר. לא ברור למה אני. אולי כי היה לי מבטא מצחיק, או שסתם הייתי ילדה מרגיזה, לא משנה עכשיו. הייתי ילדה במצוקה, מאלו שתולשות לעצמן שערות. עכשיו אני יכולה לשחזר את ההרגשה, לתפוס קווצת שערות, ולמשוך. הן עושות רעש כזה כשנתלשות מהקרקפת. לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, עכשיו לתלוש שערה מכאיב לי, ואז? בערמות. מוזר (בעצם, לא כל כך התרחקתי, היום כשאני במצוקה הדחף הראשון הוא לקעקע את עצמי, פאק, אני מגוחכת).
לפעמים זהר רימון היה נותן לי אגרופים בבטן, חזקים. לא נושמים אחרי אגרוף בבטן. אי אפשר, לפחות כמה שניות, עד שאפשר שוב. וגם את הרגעים האלה אני יכולה לשחזר, הפחד שאני לא יוכל לנשום שוב, ויחנק וימות. קראתי לא מזמן, שכאב נפשי גורם אותה מצוקה כמו כאב פיזי, שהגוף לא יודע להבדיל בין השניים. ובאמת, למה שיבדיל?
אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה שלא ימשכו אלי כאישה, אלא רק בגלל שאני נורא חכמה. זה לא כזה פחד מגוחך. קורה. יצא לי לשמוע, "את מדהימה, אבל אני לא נמשך אליך", ואז אני יכולה להתנחם במחשבה שזה בגלל שהוא אוהב בנות גבוהות \ כהות \ עם שדיים גדולים \ בלי משקפיים, השלימו את החסר. ועדיין, זה עלבון מטורף. אולי בגלל זה לאורך שנים הפכתי את עצמי באופן כל כך יסודי לאובייקט מיני, תעזבו את השכל שלי, אני אישה.
אבל הכי גרועה? התקווה המזוינת שיהיה טוב. אני חושבת שבכל פעם מת בי משהו, אבל זה לא נכון, זה פשוט לא מת. אני לומדת לכסות יותר טוב, להתנהג כמו שמצפים ממני, אבל בסוף יש שם את הילדה ההיא, שלא מבינה למה הרביצו לה. איפה היו ההורים שלי? בהתחלה סיפרתי, אחר כך לא, גם כדי לא לצער אותם, וגם כי הם אמרו לי להחזיר. תמיד הייתי השניה הכי נמוכה בכיתה, והכי רזה, איך יכלתי להחזיר?
היום אלך לאווה, והיא תתקן אותי קצת. ואז אצא ממנה חזקה, ואחשוב שאני יכולה להתמודד, ושוב אפקיר את עצמי בידיים שלא יודעות לשמור עלי, אבל למה אני מצפה שישמרו עלי, אם אני לא יודעת לשמור על עצמי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
