מה אהבתי בפוסט הדפרסיבי של אתמול? שמייד אחריו, הקורא פנחס, פנה אלי בדאגה ושאל: "תגידי, את בסדר? היו לך המון שגיאות כתיב". זה מה שטוב בחברים אמיתיים, הם יודעים להתמקד בעיקר.
היום בבוקר ניהלתי שיחה עם משמו, הסתבר שמאז הפרידה המתוקשרת שלנו (מה, לא?) הוא לא היה (במובן של ידע, אני כזו חסודה) עם אף אחת. העליצות, העליצות...הוא טוען שנותנים לו מלא טלפונים של בנות, אבל אין לו את הכוחות הנפשיים לזה. להגיד שלא צחקקתי ברשעות? אני זוכרת שכשרק נפרדנו (אני מדברת על זה כאילו זה קרה לפני שנים) הייתי בהיסטריה שמא הוא יזדיין (במובן של ידע, אני נורא משעשעת את עצמי היום) לפני. עכשיו עבר לי, שיזדיין אם בא לו. אה, לא בא לו. החיים יפים, אמרתי? שה שה, אני פויה.
ותגובות שמצחיקות אותי: בשבוע שעבר קיבלתי תגובות לשני סיפורים שלי, האחת הייתה מעדות: אחלה סיפור, חבל שאין לו פואנטה. השניה הייתה: סיפור ארוך, אבל סוחף. אני אומרת לכם, אתגר קרת הזה הרס את הנוער. הרס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
