לשאוף לנשוף

הנה, גם אני בפרוייקט של הדודה, למרות שהיא לא הסכימה לדחות לי את הדד-ליין, המנוולת.

כמו בכל יום חמישי, ישבנו, הבלונדינית ואני על הבאר. נשבר לי מכל מני בארים עם שמות דביליים של נשים, כאילו, "דונה מרטין", "שושנה ג'ונסון", "בטי פורד", רבאק, הם לא יכולים לחשוב על שמות קצת יותר מקוריים?

הצצה ברשימת המשקאות גילתה לי שהסווארים עדיין באפנה, שוב הזמנתי מידורי סאוור. לידי הבלונדינית שילבה רגליים, הזמינה ויסקי, כי גברים מתים על נשים ששותות ויסקי והדליקה לעצמה סיגריה בתנועה שהיא משוכנעת שהיא סקסית. ראתה יותר מדי פעמים את "גילדה", הפוסטמה. היא אמרה משהו.

"מה?"

"נמאס לי מהעבודה שלי".

אלוהים, בבקשה, רק לא זה, אין לי כוח לעוד שיחה כזו.

"את מבינה, הצטרפתי לתחום כדי להיות עיתונאית אמיתית, צבי גילת כזה? רציתי לחשוף שחיתויות, חשבון הדולרים של רבין, הג'קוזי של דרעי, הצלילות של השייטת בירמוך..."

"קישון, הם צללו בקישון"

"כן, נו, מבינה את הרעיון? ומה אני עושה במקום? עורכת מגזין נשים. איך אני יכלה להשפיע בעמדה כזו?"

"את יכולה להמשיך לכתוב כתבות על חשיבות הדיאודורנט, לדעתי זה קריטי כמעט כמו הגילוי שעמרי שרון מזיין כבשים."

"את יודעת", מסתכלת עליי הבלונדינית באיבה, בעוד אני קולטת שהתסרוקת הרכה והנשית שהיא עשתה היום מנסה להסתיר את העובדה שיש לה כבר סנטימטר וחצי שורש, "את לא תמיד חייבת להיות צינית".

"מאמי, את עורכת מגזין נשים. ברצינות, אין בתחום הרבה הזדמנויות לעיתונות חוקרת. אולי תעשי כתבה שמגלה שכל הקרמים לפנים לא מקיימים מה שהם מבטיחים?"

"תפסיקי לדבר שטויות, הקרם הזה של שיסדו שהיחצ"נית שלחה לי, עם המיקרו-ליפוזומים עושה לי עור משגע".

"מה שתגידי".

"אני מרגישה צורך לצאת לשטח, להוכיח שאני יכולה לעשות משהו שונה".

"תעזבי אותך משטח, חם ולח שם".

"אני יודעת! אני אעשה כתבה על אפנת רחוב ישראלית".

"נדפק לך השכל? אין דבר כזה, 'אפנת רחוב ישראלית', יש נשים בטוניקות וטייצים, גברים מזיעים, נערים עם חמצון וג'ל, ופרחות עם מכנסי כוס וחולצות בטן. פה זה לא יפאן".

"אני יודעת מה אני אעשה". שיט, היא נהיית לי חולמנית. "אני אסע יום שלם באוטובוסים, ואחזור עם כתבה על אפנת רחוב".

"בהצלחה".

"בואי אתי".

"תשכחי מזה, אני לא נוסעת באוטובוסים".

יומיים אחר כך, שתינו על קו 5. הבלונדינית, שבינתיים עשתה שורש, נראית מאוד מקצועית, עם בלוק לרישום, טייפ דיגיטאלי ומצלמה קטנה. לי בעיקר חם.

בתחנה ברוטשילד אני מתחילה לשמוע צפצוף מוזר. אני מסתכלת לכל הצדדים, נראה שאף אחד לא שם לב. הצפצוף ממשיך, גם הבלונדינית נראית רגועה ומרוכזת בכתיבה מהירה של המאפיינים האופנתיים של נוסעי האוטובוס, כתמי זיעה בבית-השחי, למשל.

הצפצוף לא מפסיק, אני מתחילה להילחץ.

"את לא שומעת את הצפצוף?", אני שואלת את הבלונדינית.

"לא, לא שומעת כלום".

"תקשיבי, יש לי הרגשה לא טובה, בואי נרד מהאוטובוס הזה".

"את לא יכולה פעם אחת להיות לטובתי? לפרגן לי? מה קרה, את מקנאה שאני חשבתי על הרעיון הזה ולא את? בדיוק בגלל זה אני העורכת ואת הסגנית, כי לי יש סוג של חזון, ואת סתם טכנאית קטנה!".

"לכי תזדייני", אמרתי לבלונדינית, וירדתי מהאוטובוס.

דקה אחר כך שמעתי "בום".

נו, לפחות אפשר יהיה לכתוב שהיא נהרגה תוך מילוי משימה עיתונאית חשובה.

אתמול מלאו לבלוג שנתיים ולי 33.5, מזל טוב לשנינו.