כל מי שקרא את הדראמה של הילד המחונן יבין על מה אני מדברת, מי שלא, אני ממש מקווה לא להיות סתומה מדי, התנצלותי מראש אם זה לא יהיה ברור.
אחד הדברים שהיו לי הכי קשים בטיפול הפסיכולוגי שעברתי, היה להפנים את זה שאי אפשר לשנות את העבר, ושאין את מי להאשים. לא מזמן לייפסטייל כתבה פוסט נורא מרגש על אירוע שמבחינתה עיצב את אישיותה, ויכול מאוד להיות שאבא שלה אפילו אינו זוכר את זה. זו הורות, תמיד יהיו מלא טעויות, נראה לי שהדבר היחיד שאפשר לעשות זה לגרום להם להבין שהם תמיד אהובים, ולחסוך בצד לטיפול אצל פסיכולוג טוב.
יש אנשים שצריכים לקרוא (מטאפורית) כדי לשרוד. אלה המחוננים שמילר מדברת עליהם. ילדים שקוראים את הסביבה ללא הרף, כדי להיות מוכנים לשינויים שעלולים לקרות. לדעת איך להרגיע את הרוחות כמה שיותר מהר, מתי צריך לסגת, מתי אפשר לנשום לרווחה. זו תכונה שנשארת אחר כך לתמיד. מסתבר שאני קוראת פחות טובה ממה שחשבתי. זאת אומרת, ברגע שאני מרגישה שאין איום, אני מפסיקה לטרוח. שלווה מספקת אותי לגמרי, אין לי צורך לחטט מעבר לידיעה ששלומי מובטח. מוזר לחשוב על עצמי כאדם רדוד, לא מסתדר לי עם הדימוי העצמי שלי.
בכלל, הרגשתי קצת לא מוצלחת בזמן האחרון. כל מני דברים לא הסתדרו לי, הציון על עבודת השואה נמוך. דברים שרציתי ולא קיבלתי. אני מנסה להתנחם במחשבה שככה זה בחיים, וזו יוהרה לצפות שהכול יסתדר, החיים שלי סבבה לגמרי, ואיזו סטירה קטנה לאגו לא הזיקה אף פעם לאף אחד, ובכל זאת, מבעסת אותי תחושת אי המוצלחות הזו. שתעבור כבר.
כדי לא להיות כבדים, סוגייה מסחרית:
היום נשלחתי למשימת ריגול תעשייתי בקרב מתחרים של הוריי, שמוכרים 3 חולצות בי"ס בעשרה שקלים. במשקפי שמש ומעיל מרגלים (בחום הזה!) התגנבתי לחנות ההיא, הסתכלתי לכל הצדדים, ובלחש ביקשתי מהמוכרת שלוש חולצות שבמבצע, אכן, 10 שקלים, לשלוש חולצות, ושלוש חולצות באיכות טובה, מפירמה שגם אנחנו עובדים אתה.
ההורים שלי קונים את החולצות האלה בחמישה שקלים כולל מע"מ. אבא שלי התקשר לספק, שאמר שהוא מכר להם אותן באותו מחיר, מה שאומר שהמתחרים מוכרים במחירי הפסד מטורפים. אני יכולה להבין אם הוא היה עושה מבצע שעל קנייה מעל 300 שקל אפשר לקנות שלוש חולצות בעשרה שקלים, לגמרי סביר ורווחי, אבל ככה? אני באמת לא יכולה להבין שיקול עסקי כזה, לשרוף ככה סחורה, אלא אם הוא מוכן לעקור לעצמו עין אחת, כדי שהמתחרים יאבדו שתיים.