לשאוף לנשוף

נראה לי שמצאתי את הפתרון לכל תל-אביבי בועתי: שבוע בשנה בחנות בעיר פריפריאלית קשה, ותמונת המציאות הישראלית מסתדרת לו יותר יפה בפרצוף.

הורים שמגיעים עם מכתב כזה מהרווחה שבו מוקצה להם סכום מסוים לקניית בגדים, והילד לוקח בכל הסכום חולצה אחת של "פומה", במקום לקחת חמש חולצות רגילות, באיכות מעולה, רק לא ממותגות. הורים שסביבים חמישה ילדים, שאף אחד מהם אינו סובל את השני, וההורה שונא כל אחד מהם באופן אישי. אב, גרוש, שקונה לילדיו בגדים, ואשתו מגיעה אחה"צ להחליף ה-כ-ו-ל. אם דתיה שמסבירה לבנה שהוא חייב לשלם על הסוכריות מהמכונה גם אם הוא סובב ויצאו סוכריות חינם, כי אם לא זה גזל. אישה בת 65 שמספרת לי איך קנו לה אצלנו בגדים כשהיא הייתה נערה, אני חושבת לעצמי שזה בלתי אפשרי, כי החנות קיימת רק 34 שנים, ואז מתברר שהיא בת 43 בלבד, וההבנה מה עוני מנוול עושה לאנשים. הורים רוסים וילדיהם המחונכים להפליא שמסתכלים בגועל על ילדים של משפחה מזרחית שמתרוצצים בכל החנות. מבטים ספקניים שנער אתיופי מקבל כשהוא קונה חולצות לתיכון הטוב ביותר בעיר.

כל זה קורה כל הזמן, אבל התמונה שהכי נחרתה לי בראש היא ילדה רוסיה זעיקה, בת שבע, עם אף כפתורי, צמה עבה שאפילו דוסטויבסקי היה מתאר את הצבע שלה כ"חיטה בשלה" ופנים וגוף של איכרה רוסייה, אבל פצפונת, עומדת ברצינות גדולה ובוחרת גופיות מגלגל של 1+1 במתנה. היה משהו זני בריכוז שלה, איך היא התבייתה כל פעם על צבע, ואז בקפדנות חיפשה את המידה הנכונה בצבע שהיא רצתה, ואז עוד צבע, ושוב אותו חיפוש מרוכז אחרי המידה, כך שש פעמים, עד שהיו לה שש גופיות. עמדתי והסתכלתי עליה מוקסמת, ותהיתי אם היא תדע לקחת את הרצינות המרוכזת הזו לעוד מקומות בחיים שלה. חשבתי שאם היא תעשה את זה, הילדונת הזו תוכל להשיג הכול, בנחישות השקטה הזו, ובידיעה המוחלטת של מה שהיא רוצה.

בשבוע האחרון הימים שלי היו מאוד חדגוניים: מגיעה לחנות, עובדת, חוטפת משהו בצהריים, שוב לחנות, ואז בערב סוגרת קופות, וכל האחים אצים הביתה, עושים בצ'יק משהו מהיר לאכול, בד"כ אני פשוט הייתי פותחת מפעל לטוסטים ואז רצים לחדר של השאטני לראות "חוק וסדר". התוכנית הזו נהייתה מדורת השבט הקטנה שלנו. יש משהו דווקא נעים בחיים שמתנהלים בשגרה קפדנית. הכול נהיה ברור יותר.