לשאוף לנשוף

בצירוף מקרים כזה, גם מורכרמון וגם זו ש העלו אותו קטע, מתוך ספר הכר, ותבורך רות אוזוקי שהביאה אותו אלינו, גם אם בעקיפין (מישהו קרא כבר את רומן תפוחי האדמה שלה? יש המלצות?). הקטע המרהיב שלח אותי לחשוב מה הופך גבר למאהב טוב.

ואנא, לא לבוא עם המובן מאליו - העובדה שגמרתי? לא, בכלל לא. בורכתי במנגנון פשוט מאוד, אני לא מאלה שכדי לגמור צריך ללטף להן את התנוך נגד כיוון השעון ולשיר את "התקווה", קל לתפעל אותי, וזה לא העיקר. אורגזמה זה יופי, אבל היא בונוס מצטבר.

עברתי על אלה שזכרתי כטובים, וניסיתי לחשוב מה היה משותף לכולם. ניסיון רב? לחלקם היה, לחלק לא ממש. חיבה כלפיי? גם לא, אורי המנייאק מעולם לא חיבב אותי, למרות שהוא כנראה יוצא הדופן. גיל? לא, אין כאן פונקציה של גיל. וכך ישבתי וחשבתי, ועוד קצת, ואז מצאתי כמה דברים משותפים: שמחת חיים גדולה בכל הנוגע לסקס, תחושת חסד וחיבה גדולה לעצם רעיון הנשיות. (חסד במובן של 

)Bliss

שטחתי את התאוריה החלקית בפני חברה, והיא אמרה שדווקא איזה אקס שלה היה דכאוני, אבל מאהב דגול. ובכן, אין קשר. שמחת החיים באה לידי ביטוי כשהם ראו שעומדת לפניהם אישה, שרוצה אותם והם רוצים אותה; וכאילו הם אומרים, "איזה יופי! יש פה ציצים! יש פה כוס! יש פה תחת! ויי, כמה צעצועים בבת אחת! שיחקתי אותה!". לאף אחד מהם, לא משנה אחרי כמה זמן, הצעצועים האלה לא נראו מובנים מאליהם, הם כל פעם שמחו עליהם מחדש. אולי זו רק אני (טי.אמ ט'), אבל לראות מישהו שהגוף שלי מסב לו כל כך הרבה עליצות, גורם לי המון...

חשק?

שמחה?

חרמנות?

כל התשובות נכונות?

העדר המובנות מתקשר לי לתחושת החסד. התכוונתי לכתוב שהם היו אסירי תודה נורא, אבל זה לא ביטוי נכון, כל הרעיון של סקס, פשוט תמיד שימח אותם. גם במקרים בהם הלכנו לישון בלי סקס, עדיין, הגוף שלי עורר התפעמות.

דבר נוסף הוא אהבה גדולה גדולה לגוף, זה מתקשר קצת לצעצועים, אבל לא לגמרי, לא הייתה הרגשה שסקס הוא משהו מביך, אסור, מלוכלך. כל הנוזלים הקשורים לעניין התקבלו בשמחה, כחלק מהנה של העניין, כל הרעשים היו בסדר, כולל הפלוצים הוואגינאליים האלה, שנוטים לקרות אחרי דוגי. נשמע טריוויאלי? לא ממש. יצא לי להכיר גברים שלא הייתה להם חיבה גדולה לכוס, ז'תומרת, הם אהבו להיות שם, אבל הקונסטרוקציה נראתה להם אפלולית, לחה, וורודה מדי, מסובכת. זה לא נראה להם כמו ארץ פלאות מלאה כפתורים מגניבים שנורא מעניין לראות מה הם עושים.

מה עוד? קשב. אני נורא מתחרמנת כשמישהו נוגע בי, או יורד, ואני מרגישה שהוא קשוב אלי לגמרי, לא בא אלי עם שיטות שכנראה עבדו על נשים אחרות, אז בטח יעבדו גם עלי. הנה, מצאתי עוד מאפיין: קשב, בלתי פוסק, לא משנה כמה ניסיון היה להם, נקודת ההנחה לא הייתה שהם יודעים, אלא שבאים לגלות מה עושה לי נעים באופן אישי. ויש גם רצון אמיתי לשמח, כשההנאה מגיעה מתוך ההנאה שלי, לא ברמה של, "הגמרתי את הבת זונה שבע פעמים, אני כזה תותח", אלא, "התכנסנו כאן שנינו, הללויה!".

כשלא היה מגע של עור בעור (אין כמו המגע הראשוני, הערום הזה, של גופים שנוגעים בלי שבד יפריד ביניהם) חלקם עשו לי רע, אבל היום, ממרחק השנים, אני נזכרת בהם, ומחייכת.

ולמעצבן: קיבלתי עוד הצעה, טוב, לא אני, ההיא, האמיתית, לכתוב בעוד מקום, מקוון. איפה המעצבן? בחינם לכתוב, בחינם. בינתיים אפילו ביפ ו-ואללה מוכנים לקבל את שירותיי בחינם, ואני מביאה אותם בתור דוגמא, כי הם אתרים מסחריים. כאילו, כוס אמק, כתיבה אינה עבודה? אתם רוצים תוכן? תשלמו עליו. מעניין אם הם היו מעיזים לפנות לגבר בהצעות דומות.

(כל האמור לא תופס בנוגע למגזין הנפלא אוקפי, שלהם אני לא כותבת כי אני בתזונה עצלה, וגם כי שולחים לי משם ספרי שירה, ויעידו מיטב חבריי, אני מאותגרת שירתית. אין שאני רואה שורות קצוצות, אני באוטומט מפסיקה להבין)