אתמול החלטתי לגלח את הכוס. למה? מאותה סיבה בגללה הילארי ונורגיי טיפסו לראשונה על האוורסט. פעם בכמה שנים תופס אותי רעיון העוועים הזה, וכמובן שפעם בכמה שנים, מייד אחרי הגילוח, אני נשבעת לעצמי שלא עוד, איזה רעיון מטומטם, ועל מה בדיוק חשבתי כשהחלטתי לעשות את זה?
לפני ביצוע המשימה התקשרתי לחבר מבין עניין, וביקשתי את עצתו. המבין עניין אמר שהכי טוב לקחת סכין גילוח איכותי, לפחות מאך 3, וקצף גילוח, ולעשות את זה בצורה מסורתית ונאה. אבל מה? אני מאמינה שלא ראוי ששערות ירדו לי מהגוף בלי שיהיה סבל כרוך בעניין. בגלל זה אני משתמשת, בכל המקומות הקונבניונאליים באחד ממכשירי המריטה, התרגלתי. לרגע חשבתי להפעיל אותו מכשיר אימים על כוסי היקר, אבל החלטתי שזה רעיון מטומטם מדי אפילו בשבילי. חשבתי וחשבתי, איך אוכל להיפטר מכל השער כשסבל יהיה כרוך בעניין, אבל לא יותר מדי סבל, ונזכרתי שיש דבר כזה, קרם אפילציה.
קרם אפילציה הוא משחה מסריחה, שמורחים באזור המיועד לחישוף, מחכים כמה דקות, ואז, איכשהו, השערות נושרות. פסעתי בשבילי הסופר פארם כדי לרכוש את הציוד הדרוש, וגיליתי מוצר חדש על המדף: קרם אפילציה לאזור קו הביקיני. "קו ביקיני" נראה לי כמו הגדרה רחבה מספיק לאזור המבוקש, אז קניתי, וחיכיתי בשקיקה להגיע הביתה, ולגדוע את יערות הכרמל.
קראתי בקפדנות ההוראות, היה כתוב שם למרוח, לחכות חמש דקות, לבדוק מה ירד בעזרת המקלון המצורף, ואם התוצאה אינה משביעת רצון, לבדוק כל דקה, אבל שאסור שהקרם יהיה על העור יותר מעשר דקות. מייד לקחתי עיתון (הארץ, זו הזווית האינטלקטואלית של הפוסט), שלא יהיה משעמם, פשטתי מכנסיים ותחתונים, מרחתי הקרם (כמובן, תוך התרחקות מאזורים ריריים, בכל זאת, אני מתכננת יחסים ארוכי טווח עם האזור), וחיכיתי. עברו חמש דקות בצחנה המגעילה של הקרם (הובטח לי ריח של טלק לתינוקות, כנראה התחילו לעשות טלק תינוקות בריח ביצה סרוחה, אין לי הסבר אחר), גירדתי קצת עם המקלון, וכלום. חיכיתי עוד דקה, הזזתי קצת, כלום. אחרי שבע דקות החלטתי שנמאס לי, ושטפתי הכל. מסתבר שהקרם עבד באופן חלקי, ועכשיו הכוס שלי נראה כמו חתול שטבלו אותו במים (ומי שלא הבין את משחק המילים, שיתבייש). הסתכלנו אחד על השני, ואמרתי לו, "מאמי, אנחנו לא יכולים להיראות ככה בציבור".
החלטתי לפעול בהתאם לעצתו הראשונית של ידידי המלומד, ולעבוד בדרך מסורתית. אבל מה? מאיפה שיהיה לי בבית סכין גילוח מאך 3, או קצף? חשבתי לוותר, אבל הצצה אחת על מראהו העגמומי של הפוסי שלי גרמה לי להבין שבלתי אפשרי להשאיר אותו כך.
הגיע הזמן לפעולה נועזת בעורף האויב – הסתננתי לבית של הורי, למקלחת של אחיי, ובלי בושה גנבתי לג'ינג'י את סכין הגילוח ואת הקצף. אם בפעם הבאה שהוא ירצה להתגלח הוא יגלה שהסכין קהה לגמרי, אני לא מתכוונת להודות בכלום.
חזרתי עם הציוד לביתי, הקצפתי מה שצריך להקציף, והתחלתי לגלח מה שצריך לגלח. מה אומר? לא פשוט בכלל העניין. מסתבר שיש שם קפלים, תתי קפלים, וכל מני אזורים נסתרים שהקרבה בינם לבין מאך 3 לא גרמה לי לתחושה נעימה בפופיק. שקלתי להתעצב בשל העובדה שאני לא מצליחה לעשות עבודה מושלמת, אבל אז אמרתי לעצמי, "יאללה, על מי את עובדת? כאילו שמישהו רואה לך את הכוס בכלל!", מה שנתן לי אישור לחפף.
אמרתי מראש שזה היה רעיון מטומטם? מסתבר שמראה הנשר הקרח לא הולם אותי, אני יש לי אישיות של תלתלים, לא של קרחת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
