לשאוף לנשוף

שמונה בבוקר, פנים, מכון כושר כמעט ריק.

במכון כושר המדריך, ובחורה אחת על ההליכון, צועדת במהירות 7.2 קמ"ש, שיפוע שלוש מעלות, זמן אימון: 33 דקות מתוך 50. על ההליכון מונח טלפון סלולארי.

לובשת טריינינג אפור, חולצה קצרה שחורה, כתמי זעה מכסים את הגב, אזור החזה ובית השחי,  השיער שלה קלוע בצמה ארוכה, בטלוויזיה כריסטינה אגילרה שרה שהיא מלוכלכת, הבחורה מתחילה להתעייף, השיר נותן לה עוד קצת מרץ.

עוד שבועיים היא תהיה בת 31, יש לה בנזוג, כבר שבעה חודשים, היא לא מרוצה, לא מרגישה נאהבת, לא יודעת אם היא מדמיינת, או שנוטה לעשות דראמה מכל דבר, כמו שהיא אוהבת.

הטלפון מצלצל, המספר אינו מוכר לה.

"הלו?"

"בוקר טוב, זו נחמה, אמא של משמו"

"נחמה, בוקר טוב, משלומך?"

"מצוין, אני מנסה לתפוס את משמו כבר כמה שעות, הוא לא עונה, קצת דאגתי"

"אין מה לדאוג, הוא שכח את הטלפון בבית, משהו דחוף?"

"לא לא, הוא פשוט ביקש שנברר לו על טיסות לאיסטנבול, ובדיוק ראיתי דיל מצוין"

הבחורה מחייכת לעצמה חיוך גדול,

"אני לא יודעת, הוא אמור לחזור הביתה בסביבות עשר, אני אגיד לו שיתקשר"

"יופי, תודה"

היא מנתקת ומצחקקת לעצמה, איזה יופי, הוא רוצה להפתיע אותה בטיסה לכבוד יום ההולדת, נו, איך היא בכלל פקפקה באהבה שלו? הרי לא טורחים כל כך הרבה בשביל מישהי לא אהובה.

הסוף ידוע.

בשיחות בינינו תמיד הבעתי בוז לאנשים שמרגישים צורך להביע אהבה במחוות גדולות. השלטים האלה, "רונה התנשאי לי?", או החבאת טבעת היהלום בתוך מוס שוקולד נראו לי מגוחכים. אף פעם לא רציתי מחוות גדולות, לא שיש לי משהו נגד יהלומים, אבל להגיע הביתה ולגלות שיש אוכל מוכן, למצוא שמישהו ניקה לי את השמשות של המכונית בבוקר, או שמעולם לא עזב את הבית בלי לתת לי נשיקות הרבה, אלה דברים שבאמת גורמים לי להרגיש אהובה. ופתאום, מחווה שכזו. הוא אפילו תכנן איך יגיד לי שלכבוד היומולדת שלי הוא החליט לקחת אותי למסעדה טורקית מצוינת שנפתחה, ואז לקחת אותי לנתב"ג, ולהסביר לי שהמסעדה היא ממש בטורקיה, רק שאמא שלו חירבה הכל.

אני לא יכולה לומר שזה לא שימח אותי, לא בגלל הטיסה, איסטנבול מבחינתי היא מקום שטסים אליו להביא בגדי תינוקות במחיר מצוין ובאיכות נהדרת כדי למכור בחנות, ההשקעה, העובדה שהוא חשב עלי. כל אלה הרגיעו את הפחדים שלי, אבל הוא כבר לא אהב אז, וכדי לנסות לשכנע את עצמו, הוא יישם את הטקסים המותגיים של האהבה, שמתבטאים בעיקר במתנות והפתעות.

ועכשיו אני תוהה, האהבה תמיד הייתה מוצר צריכה? ממתי מנסים לבטא אותה בעזרת חפצים? ולמה? כבר בפברואר ידעתי שכלום לא בסדר, האמת היא שכבר באוקטובר, כשעברנו לגור ביחד ולא הזדיינו בכל החדרים, כדי לחנוך אותם, ידעתי שכלום לא בסדר. היו שקרים מנומסים, שהוא אמר, ואני בחרתי להאמין בהם. אחד החזקים שבהם היה מתנת יום ההולדת שלי. טיסה ומלון, לא אחלה מתנה? איסטנבול הייתה מושלגת כולה, פעם ראשונה שראיתי שלג יורד, ומתוך ארבעה לילות במלון, הזדיינו רק פעם אחת, למרות שחדרי מלון נוטים להשרות אווירה נורא מחרמנת. קניתי לכבוד האירוע כותנת לילה מקסימה, ממשי אמיתי, בצבע שמנת, עם גב פתוח ושסע רגל. לא לבשתי אותה, הוא היה עייף, נו. אבל לא משנה, הוא התכוון להפתיע אותי, הוא התקשר לחברה שלי, בלי ידיעתי, כדי להתייעץ אותה, כל זה לא אמר שהוא אוהב? וכך הורדמתי, נרדמתי, לעוד זמן מה. מערכת הצריכה הצליחה לפעול עלי.

אני לא רוצה אהבה כמוצר צריכה. לא רוצה אהבה שמורכבת מאימג'ים שספגנו בקולנוע – אם הוא לא מביא פרחים, הוא לא אוהב. אם הוא לא קונה לי כלום, הוא לא אוהב. אם אני לא עושה לו מסיבת הפתעה מדאימה, אני לא אישה טובה. וככל שהאהבה נשחקת, הצורך במחוות הגדולות עולה, כמו נרקומנים אנחנו. אם בשנה שעברה הוא קנה שרשרת זהב, השנה זו תהיה טיסה לחו"ל, ובשנה לאחריה מכונית, כי ככה הרומנטיקה אומרת. ואז? אז מתחילים להישחק, וקונים דברים עוד יותר גדולים, להסתיר השחיקה. במקום לדבר, קונים. לפני כמה שבועות דיברתי על זה עם 48, שעדיף לא להגיד את המילים, "אני אוהבת" "אני אוהב", כי אחרי הפעם הראשונה, בה המילים נאמרות, בהתרגשות עצומה, בפחד, מתוך ציפייה שהצד השני יענה באותו מטבע (שוב מושג מתחום הכלכלה), הן איבדו את המשמעות האמיתית שלהן. "בייבי, תעשה לי תה?", "כן", "תודה, אני כל כך אוהבת אותך". 

ואני, מה ביקשתי? אהבה של מרק עוף עם איטריות, של ליטופים בבוקר, של התכרבלות בלילה.