לשאוף לנשוף

ביום חמישי שעבר הלכתי סוף סוף להכיר את התינוקל החדש של עינת. יצא לה מאוד מוצלח. יש לו שפתיים יפות, ומבט פילוסופי, ברגעים בהם הוא ער, כמובן. הוא עושה פרצופים נורא מצחיקים, מקמט את המצח הזעיר שלו, כאילו ממציא מחדש את תאוריית הקוואנטים. יאיר קוראים לו. שני היאירים שאני מכירה מופרעים לחלוטין, אני מקווה שהוא יהיה היאיר הנורמלי הראשון שאזכה להכיר, טוב, לא ממש נורמלי, בכל זאת, אבל יותר נורמלי. לילד של מירה קוראים אורי, משעשע אותי ששתיהן בחרו בשמות של מיתולוגיים שלי, מצד שני, שניהם שמות יפיפיים, וכמו שמשמו אמר כשחיפשנו שמות לילדים העתידיים שלנו: "אנחנו לא יכולים לפסול כל שם של מי שהזדיינת אתו, זה לא ישאיר אותנו עם יותר מדי שמות אפשריים".

 היה מוזר לראות את עינתי בתור אמא, כאילו, מצד אחד, עינתי שלי, עם ההצחקות, וההתלבטויות, ופתאום, יצא ממנה יצור אנושי, שלם, מושלם. עד עכשיו חשבתי שחתונה היא זו שפותחת את הפער הגדול ביותר ביני ובין חברותיי, אבל כשראיתי אותה מנשקת אותו, ברכות שאפילו לא ידעתי שיש בה, הבנתי שכאן נוצר ההבדל – היא יצרה חיים, ואני עדיין מתלבטת אם להזדיין בדייט השלישי זה בסדר, או לחכות עוד אחד.

הצפורניים שלהם הכי מדהימות אותי, ממש צפורניים, אבל קטנות כל כך, איש זעיר, במשקל 3 ק"ג. הייתי מלאת סקרנות, אבל לא רציתי להרים אותו, גם את הקטנצ'יק של אלי סרבתי להרים עד שהוא היה בן ארבעה, חמישה חודשים, הם נראים כל כך שבירים, מוזר, כשהאחים שלי היו קטנים וטיפלתי בהם זה לא הפחיד אותי. כנראה בגיל שבע לא מבינים את האחריות הכרוכה בזה.

ואני עדיין לא יודעת אם אני רוצה כזה, עכשיו. טוב, לא ממש עכשיו, אבל בקרוב, ואני שונאת את המגבלה הזו שהטבע שם עלי – מותק, יש לך מעט מאוד שנות פוריות, ולא הרבה ביציות באיכות א א, לא באנו לכאן לשחק.