לשאוף לנשוף

הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנסת לאולם הרצאות או לכיתה זה לחפש כיסא לשמאליים. באולם מסודר אין בעיה, תמיד שמים אותנו בטור השמאלי ביותר, שלא נפריע לאלה שכותבים ביד הנכונה. לפעמים אני רואה מחזות קורעי לב, של שמאליים שנאלצים להיפרד מכל חבריהם, בגלל מגבלת נוחות.

בכיתות קטנות אף פעם אין מספיק כיסאות, כאילו, אנחנו 10% מהאוכלוסייה, אי אפשר לעשות כמות מהוגנת? מה עושים כשאין כיסא מתאים? יש שתי אופציות:

1. לכתוב בצורה עקומה כל השיעור.

2. לתפוס שני כיסאות, ולהשתמש בשולחן של הכיסא השמאלי. בכיתות עמוסות זה בלתי אפשרי.

איטרים הם מיעוט בלתי נראה. רק שמאליים שמים לב לשמאליים, בשביל הרוב אנחנו לא קיימים, ואם קיימים, זה בתפיסות מוטעות, בסגנון של "שמאליים חכמים יותר" (הם לא) ו"לשמאליים יש יותר יכולת אמנותית" (אין להם).

נסו פעם לפתוח קופסאת שימורים ביד שמאל, להחזיק קומקום חשמלי, להסתדר עם עכבר, לגזור במספריים, לחתוך בסכין. מסובך, נכון? ככה החיים שלי נראים כל הזמן, ללמוד להתסדר בעולם שלא מותאם אלי.

יש ספר מרתק, "תסמונת האיטר" שנכתב על ידי סטנלי קורן, מומחה שהקדיש את עצמו לחקר הידיות. מסתבר ששמאליות אינה סתם כתיבה ביד הנכונה. היא פגם ניורולוגי, שנוצר כנראה בהריון או בלידה, ואחד הביטויים שלו הוא כתיבה ביד הפוכה. ידיות הפוכה לא נוטה לבוא לבד - בקרב סכיזופרנים, מפגרים, פושעים, הומואים, אחוז האטרים גבוה בהרבה מהשיעור שלהם באוכלוסייה הכללית. ככל שהאיטרות מובהקת יותר, עולה הסבירות להופעתן של תופעות אנורמליות נוספות, בין היתר נטייה לקשיי נשימה, אלרגיות וחרדתיות. אנחנו גם מועדים יותר לתאונות מסוגים שונים.

השוס הגדול הוא ששמאליים מתים קודם, גם בגלל שהם פגיעים יותר לתאונות, וכנראה בגלל שמה שגורם להם להיות שמאליים מקצר להם את החיים: אם אם בתחילת הדרך שמאליים מהווים כ-13% מהאכלוסייה, בגיל 80 רק 0.5% מהאוכלוסיה יהיו שמאליים.

ואני? מה ביקשתי? שיאריכו לי את תוחלת החיים? להפסיק להיות חרדתית? מה פתאום! כולה רציתי מספריים הגיוניים.

היום ישבתי באונ. ובדקתי את הבלוג, פתאום מי שישבה לידי שאלה, "זה הבלוג שלך?", חייכתי ועניתי שכן, ואז היא אמרה שהיא קוראת אותו. הנהנתי קצת במבוכה,  ופתאום חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים! הבחורה הזו, שאני לא מכירה, יודעת שהנשר שלי קירח!