לשאוף לנשוף

וידוי, וידוי מביך חושרמוטה.

כשמשמו ואני נפרדנו? הייתי בודקת לו את המייל. זו לא בעיה, אחרי שנה וחודשיים של חיים משותפים, כולם יודעים את הססמאות של כולם, ונו, זה היה צורך אובססיבי, לדעת בדיוק מה הוא עושה. עד שיום אחד היה שם מייל של מישהי שכנראה שכבה אתו, או רצתה לשכב אתו, או משהו בסגנון, ואחרי שהרגשתי שאני לעולם לא אצליח לנשום שוב, החלטתי שמספיק, ושלחתי לו מייל, שבו כתבתי שאני מרגישה שאני עשויה להתפתות לחטט לו בחיים (בכל זאת, קצת פאסון יש לי), ושבבקשה, יחליף סיסמא. המייל ההוא נשלח בעשר בבוקר, הסיסמא הוחלפה בחצות. היו לי ארבע עשרה שעות בהן יכלתי למחוק את המייל, ולעשות כאילו מעולם לא נשלח. אלו היו ארבע עשרה שעות ארוכות, ולמרות הרצון המטורף להמשיך לקבל מידע ישיר על החיים שלו, התאפקתי, ידעתי שעכשיו כואב, אבל אני עושה משהו נכון.

שם, בויתור שלי, התחילה ההחלמה.

לפני זמן מה דיברתי עם חברה, הייתה לה מערכת יחסים שלא התקדמה לשביעות רצונה, ובאותן עצות שהכי קל בעולם לתת, והכי קשה ליישם כשהן נוגעות אליך, אמרתי לה –

"מותק, בהנחה ששום דבר לא ישתנה, המצב הקיים הוא מצב שאת מוכנה לחיות אתו? ואם כן, תדעי שהחלטת שאת יכולה לחיות ככה, ותשמחי בזה".

ואני? אני הייתי מוכנה לחיות עם כל דבר, רק לא לבד. וכשאני אומרת הכל, אני מתכוונת להכל (חוץ מאשר אלימות פיזית, למרות שבטח, טוב, לא משנה). היו לי סיפורים של אביוז מטורף, של שכנוע עצמי קיצוני, של סבל שלא יאמן, העיקר לא לבד. לא לבד. לא לבד. שוב, הדחף הראשון שלי כשאני מרגישה לא אהובה הוא להתנגש בעמודי תאורה, כזו אני, אלגנטית.

ועכשיו? בלי אביוז; נהפוך הוא, הרבה חיבה, מותק, בחיי, אבל לא מספיק, ושאלתי את עצמי – "בהנחה ששום דבר לא ישתנה, המצב הקיים הוא מצב שאת מוכנה לחיות אתו? ואם כן, תדעי שהחלטת שאת יכולה לחיות ככה, ותשמחי בזה". לא יכלתי לחיות ככה, וויתרתי.

עצוב, לא אומרת שלא, אבל עצוב נכון, כמו שארבע עשרה השעות ההן ייסרו, אבל ידעתי שאחר כך יהיה טוב.

עכשיו אני לא יודעת מי אני. מה אני, יש אני? לאן הלכה ההיא, שמוכנה שידרכו עליה רק לא לבד? היא תחזור? מה קורה כאן? ויש גאווה גדולה, אבל גם פחד, כי פתאום צריך לבנות דימוי עצמי חדש.