לשאוף לנשוף

לא יודעת איך התרגלתי לקרוא כשהספר מונח על הרצפה, ואני על המיטה. התחלתי לשים לב שהראייה שלי מתדרדרת כשהאותיות שם על הריצפה התחילו להיטשטש. היום אני מתקשה להאמין שהיו ימים בהם יכלתי לקרוא בלי משקפיים. יודע להחזיק עלילה לסקואה. אני אוהבת ספרי מתח עם דמויות קבועות. אחרי כל כך הרבה שנים ביחד, אני מרגישה שהארדי וגליצקי הם חברים ותיקים שלי. מישהו במדרגות. אני מחייכת, הדלת נפתחת, ממשיכה לקרוא, הוא לא אומר כלום, נכנס, כנראה עומד בפתחת החדר, חושבת לעצמי - על מה הוא מסתכל עכשיו? אפשר להרגיש מבט? מנסה להתרכז...לא, אי אפשר. הוא מתיישב לידי על המיטה, שולח יש קרה מתחת לגופיה שלי. עושה כאילו אני עוד קוראת. אני מרגישה שהוא מחייך. הוא מתכופף אלי, מנשק אותי בכתף, בדיוק איפה שגומת החן. העולם מתרכז בשפתיים שלו. נשכב לידי, נצמד אלי מאחור, אני אוהבת להיות כמעט ערומה כשהוא עוד לבוש, מרגישה פגיעה. היד הקרה שלו מלטפת לי את הבטן, עולה למעלה וחופנת שד, הפטמה מזדקרת לי. קור או תשוקה? זה משנה? מזיז לי את השיער מהעורף, מלקק את הקעקוע. בורחת לי יבבה, זה הצליל הראשון שעובר בינינו היום. הוא מצמיד אותי חזק יותר, המגע מתחזק, הכל נהיה דחוס, כמו טראפל שוקולד, בימים שברנר עוד ידע לעשות שוקולד. עוד מעט דברים יתפוצצו כאן, עכשיו שקט; נשימות שלו על העורף שלי, עיניים עצומות. מתיקות. הוא הופך אותי על הגב, העיניים שלו מחייכות אלי. "היי" "היי, שוב לא התגלחת?" מעביר לי יד מדגדגת בבית השחי "מותק, גם זה לא היה עובר מסדר בוקר" שנינו צוחקים, המתח הפיזי מתפוגג, מפנה מקום לאינטימיות אחרת. מניח לי אצבע על עצם הלחי, העיניים נעצמות לי מעצמן, מרגישה את השפתיים שלו מרחפות לי באיטיות מעל המצח, מעל העיניים, יש אמונה טפלה, נשיקות בעיניים יגרמו לכך שלא תתראו יותר. אני פוקחת את העיניים, מבוהלת. המבט שלו נח עלי, שם לי את היד על הלחי. "הכל בסדר". בסדר.

אין הרבה דרכים מוצלחות יותר להעביר הרצאה משעממת מאשר לכתוב דברים מהסוג הזה. לכתוב ללא הרף, בשקדנות, לנעוץ מדי פעם מבט מרוכז במרצה, אבל במקום לחשוב על פרק 17 בפואטיקה, לחשוב על מישהו שנושך אותי בכתף. תנסו להציץ במחברת של החנונה הממושקפת שיושבת לידכם, אולי תופתעו. התשוקה שלי חסרת בית עכשיו, היא מרפרפת, מתמקדת בקרעי זיכרון ותחושות. משתנות לי הפנטזיות, לא עוד עונג מתוך כאב וזרות.