לשאוף לנשוף

היום היה לי שיעור במבוא לתורת התרגום. אני אוהבת את המרצה, ד"ר ניצה בן ארי, יש בה משהו מעורר יראת כבוד. היא נראית בת קצת יותר מ-50, מטופחת, בסגנון אירופאי, תמיד עם עגילים ומחרוזת חרוזי אלמוג, אודם מעודן, יציבה של שיעורי באלט בילדות, תנועות ידיים מרהיבות, וקול כזה, שכולם מקשיבים לו, אפילו שאולם ההרצאות גדול ואין בו מיקרופון.

היא דוברת לפחות ארבע שפות, מתרגמת מכולן. היא זו שתרגמה את "ברלין אלכסנדרפלאץ", ואת "חמדת". היום ניסיתי להבין מה סוד הקסם שהיא מהלכת עלי, ואני חושבת שהבנתי – היא מייצגת איזושהי רב-תרבותיות אינטלקטואלית אמיתית, שהולכת ונעלמת מהעולם. כמה אנשי אשכולות מסתובבים בינינו? אנחנו הולכים ומתמקצעים, ומבינים המון על דברים זעירים, ושוכחים שיש תמונה גדולה יותר. כבר אין כמעט השכלה רחבה, של אנשים יודעי ספר, שירה, אמנות, נגינה.

אנשים כמוה גורמים לי קנאה עזה. לפני כמה שיעורים היא ציטטה שיר, ושאלה, "מישהו יודע מי כתב את זה?" ומשיפולי הכיתה מישהו ענה, "וודסוורת", ואני רציתי להטיח את הראש בכיסא. גם אני רוצה ככה, להיות מסוגלת לצטט בקלילות, מהזיכרון, את הפתיחה של האודיסאה, בתרגום של טשרניחובסקי כמובן, בהגייה אשכנזית.

בשנה שעברה לקחתי קורס על טריסטראם שנדי. עכשיו אני מנסה להבין מאין הייתה לי החוצפה, להגיע, בלי שום רקע ספרותי, בלי שום ידע תאורטי, ולחשוב שאני יכולה לכתוב סמינר על אחד הרומנים המשפיעים והמורכבים ביותר שנכתבו. רק לקראת סוף הקורס, שהיה מרתק, הבנתי שקפצתי כאן הרבה מעל הפופיק, לא עשיתי את הסמינר, אבל הרווחתי המון ידע. אחד המאמרים שקראתי על טריסטראם שנדי נקרא:

Tristram Shandy and the Tradition of Learned Wit

והוא דן בכך שבעבר, במאה ה-18, 19, אנשי מעמד הביניים, או האצולה, היו מאוד משכילים. היה להם ידע כללי במגוון רחב של תחומים, ולא יכלת להיחשב אדם תרבותי לולא ידעת לצטט כמה סונטות של שייקפסיר, או לזהות ספרי מופת. הסופרים הניחו אז מראש את קיומו של קהל בקי.

האם היום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להניח את קיומו של קהל בקי? אפשר לגדל אנשי תרבות בחברה שמעריצה התמקצעות? יש מקום לגדל אנשי תרבות בחברה כזו? ואם נוותר על זה, מה נקבל? אנשים ששיא הסיפוק האישי שלהם יהיה דגם חדש של פאלם פיילוט?