כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2005
זה בא והולך, את יודעת
רק בגלל 33 הייתי מוכנה לוותר על הקורבניות. זה אחד הויתורים הכי קשים שעשיתי בחיי, להחליט שמה שקורה לי הוא רק באחריותי, ושבכל מקום שאני נמצאת בו, בחרתי להיות. החלטה כזו מאוד משנה את הפרופרוציות, לא רק לגביי עצמי, אלא לגביי אנשים אחרים. הרבה יותר נוח לי להתמודד עם התנהגויות של אחרים כשאני יוצאת מנקודת הנחה שהם בחרו להיות שם. להתמודד כן, להבין לא. אני לא יכולה יותר להבין אנשים שמתרצים חידלון שלהם בגורמים חיצוניים, גם כשהגורם החיצוני הוא מניע נעלה כמו אהבה.
מצחיק כמה כולם חושבים שהאהבה שלהם מיוחדת, הרגשות שלהם מיוחדים, ומה שהם עוברים, רק הם עוברים. החדשות הן שגם בזה, כמו בכל תחום אחר כולנו אותו דבר, בוואריאציות קלות. האהבה שכולנו בטוחים שהמצאנו, הקשיים והסיבוכים שמיוחדים רק לנו, כל כך לא מיוחדים, שזה מביך. אישה מוכה היא אישה מוכה היא אישה מוכה, בין אם מדובר באשתו של באסטיונר בשוק, או באשת קריירה מצליחה.
רק בגיל 33 הבשלתי מספיק כדי לרצות מישהו שמאוד רוצה אותי, לחייך בשמחה למישהו שחושב שאני בפירוש הדבר הכי נפלא שצעד על פני הכדור, ולהבין שהוא צודק, בלי לבוז לו על עצם זה שהוא רוצה אותי.
רק בגיל 33 למדתי לאהוב את עצמי מספיק כדי לאפשר למישהו שאוהב את עצמו לאהוב אותי. פשוט, לא? וגם כאן יש תנאי קטן ואכזרי - כדי שהאהבה שלי תוכל להתקיים יותר מחצי שנה, היא תצטרך להתגבר על שני מכשולים ממש גדולים. הלוואי והיה לי כדור בדולח, אין לי. אבל בלי קשר למה שיהיה אתו בעתיד, אני מאוד מקווה שהאהבה שמורעפת עליי עכשיו גמלה אותי לתמיד מגברים מכים.
אני רואה אותם בכל מקום, הגברים המכים והנשים שאוהבות אותם (לא צריך באמת להרביץ כדי להיות גבר מכה, זה ברור, נכון?). מערכות היחסים הקטנות והנבזיות שמתפתחות ביניהם. השנאה העצמית שגורמת להם לשנוא את בן הזוג על זה שהוא אוהב אותם בכלל. אני רואה אותן מחפשות תירוצים שיצדיקו את ההתנהגות המגעילה שלהם, את ההיתלות ב"אבל הוא אוהב אותי, הוא צריך אותי, הוא לא התכוון", הן מתמוגגות מתפקיד המטפלת בגבר המסכן הזה, שצריך רק אותן, שבלעדיהן הוא כלום. זה מסדר להן את הריק הפנימי, לדעת שמישהו זקוק להן כל כך? ובכל פעם זה נהיה חמור יותר, והתירוצים שהן ממציאות מטופשים יותר. נשים נפלאות לגמרי מנסות למצוא חן בעיניי גברים שלא מגיעים לקרסוליהן. יש מה לעשות נגד השנאה העצמית הזו? אולי, רק אחרי שיכירו בה.
אני כבר לא מצליחה להבין מה מוצאים בהם. פעם הבנתי, כבר לא. הם נראים מצ'ואים? חזקים? האופן שבו הם משפילים אחרים הופך אותם סקסיים? העצבנות והאלימות המילולית אולי? זו איזושהי משיכה קמאית של אשת המערות לגבר הכי אלים, לזכר האלפא? המשיכה הזו לגברים שבזים לכולם מתוך בוז לעצמם היא מתוך תקווה שכך הם יצליחו להעלים את תחושת הבוז שלכן לעצמכן?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
