לשאוף לנשוף

פה היא מבקשת ממנו שיפסיק לשלוח לה דאחקות במייל, וגם פה. ואז, ביום חמישי שעבר, היא הגיעה למייל, וכלום, אף לא דאחקה אחת. היה צפוי שהיא תשמח, נכון?

הו לא, מייד התקשרתי, וצריך להכיר אותי כדי להבין שזה צעד מאוד קיצוני, אני משתדלת לדבר כמה שפחות בטלפון, ואיך שהוא ענה,

"מותק, למה אתה לא שולח לי דאחקות? אתה לא אוהב אותי יותר?".

וקצת קולטורה:

לך שיש צואר לבן,

ולי סכין מעשת,

זמיר ומשי - לך, בתי מרזח - לי.

ואם ביום ארור

תפלי אלי נכבשת -

זעקתך תטבע בשאגת קולי.

כי איך אוהב - דעי:

כמו פנתר דורס את

קרבן תאוותו בשצוף קצפו מפיו -

ממחבואי דמי אקפוץ, חיה פורצת,

ובין מלתעותי תדעך נשמת טרפי.

לא אכירך אישה,

כי בך אוהב אחרת -

את זו שבקרבך גוועה ולא ראית.

היום לא את -

צילך רודף אחרי, הפרא,

לשים כבלי תרבות על אהבה פראית.

הנה, הנה תרצי

ותהססי מדעת

מה עז יותר - דמי או דם נעים זמירך...

בכל צבעי קשתך

אל חץ אוני נוטה את -

בכדי!

לא אלכד, רק פחד אסמירך!

דיממתי את אפך? -

סילחיני, המחושקשת,

אני ואת - זרים, הרפיני בשבילי.

לך שיש צוואר לבן,

ולי סכין מעשת,

זמיר ומשי - לך, בתי מרזח - לי.

אלכסנדר פן.

כמו בכל פעם שאני קוראת את אלכס (כך אני קוראת לו, ביני לביני), אני נאנחת לעצמי, "אח, איזה גבר!", ועיני מצטעפות. אבל איזה גבר? שיכור, אלים, מכה, כן כן, אבל חושרמוטה פואטי, איך, איך יביא פרחים אחרי שיפרק אותה במכות...

כנראה זה בדיוק הרווח שבין פנטזיית האונס (שדווקא אין לי, חן חן) ובין המציאות. לפנטז על גבר שידמם את אפי זה דבר אחד, להיות מוכנה במציאות לגבר כזה? משהו אחר לגמרי.