לשאוף לנשוף

אתמול צבעתי את הבית. טוב, לא ממש אני צבעתי. גייסתי את אחים ג' ו-ד', המון רולרים ומברשות, 1 דיסק של פרל-ג'ם (השאטני לא מסוגל לעבוד אם אין פרל ג'ם ברקע), צבע, פיגמנט והמון מצברוח טוב, וניגשנו למשימה. החלוקה הייתה די ברורה: אני הייתי אחראית על ערבוב הצבע והפיגמנט, השאטני היה ממונה על ביצוע יעיל של העבודה, הג'ינג'י על הפינות והקצוות הגבוהים, אני על הפינות והקצוות הנמוכים וגם על צעקות תכופות, "דונט דו חפיף! דונט דו חפיף!". התוצאה מאוד משביעת רצון, ביתי צבוע בגוון נאה ומרגיע של שמנת.  
צעד חכם שעשיתי היה להוריד את כל המסמרים של הציורים ולסתום אותם, כך שעיצובו החדש של הבית אינו תלוי בעיצוב שלו לפני הצביעה. את כל ציורי הנשים בחדר שלי הוצאתי, ושמתי במקומם ציורים מופשטים, למה שככה יותר פנג-שואי.
 היום אני אמורה לגמור את המשקופים, ואז אפשר יהיה לסדר יפה יפה.  אבל כאן התפרצה הבעיה: הספרים. הכוננית המחורבנת של איקאה נמאסה עליי לגמרי. ה"בטן" שהיא עושה מביאה לי ת'נרווים, אז החלטתי לא להרכיב אותה שוב. זה אומר שכרגע אני תקועה עם כמה מאות ספרים שאין להם בית, והם מחכים בסבלנות על הרצפה לפתרון דיור חלופי. פתאום הבנתי שהספרים האלה מגבילים אותי.  הרגשתי כאילו קירות מכוסים ספרים עטים עליי לבלעני. זו הרגשה מוזרה לאללה, כי הספרים הם בד"כ הקיר המגן ותעודת הזהות שלי בפני העולם - תראו כמה שאני מגוונת, גם קלאסיקות, גם עיון, גם ספרי מתח. תראו כמה שאני איכותית, איך יש לי ספרים מסוימים בכמה הוצאות שונות, והנה, תראו, ארבע גירסאות שונות של "לוליטה". אני רוצה לסלק חלק מהם, אבל איזה חלק? איך אפשר לוותר על משהו שבעיניי עצמי הוא הדבר שהכי מגדיר אותי? ואם אני מוסרת חלק, על איזה חלקים מהזהות שלי אני יכולה להרשות לעצמי לוותר? הם פשוט יותר מדי. בכל פעם שאני ארצה לעבור דירה, אחד השיקולים המרכזיים יהיה איפה הספרים יהיו, ולהעביר אותם ממקום למקום זה סיוט אמיתי. 
בכלל, יש יותר מדי דברים, המון דברים סביבי. 
הכול התחיל דווקא עם ההחלטה לגלות אחריות כלכלית, כשהוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק והידקתי את החגורה. זה הולך להישמע פלצני להדהים, אבל יש הקלה עצומה בויתור, ולו גם חלקי, על האפשרות לצרוך. אי אפשר לקנות, וזהו, המון בעיות נפתרו. בד בבד, אני מרגישה צורך די בוער לעשות דברים עם הידיים: לשפץ, לצבוע, לגדל. אני מסתובבת במשתלות וחנויות של דברים משומשים כאילו מחכים לי שם אוצרות, ואכן מחכים. מטפס שכבר הוציא ארבעה עלים חדשים ומתחיל להיכרך, יסמין שצומח, וגם ורד ננסי שהתפגר, ואני צריכה להחליט מה יבוא במקומו, שידה שעם קצת שיוף וצביעה הפכה לרהיט מרהיב, ואיזה שולחן פורמייקה מצחיק שאחרי שאגמור אותו, הוא יראה מעולה.
זו תקופה מוזרה, ואני נהנית ממנה.