כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש
לפני זמן מה כתבתי פוסט שבו כתבתי מה הייתי רוצה להגיד לכמה סופרים. אתמול ישבתי בנחת וקראתי בספרו של הנדלזץ "ספר הספרים הזמני", ושם מצאתי אצלו ציטוט מתוך "עיר מקלט", של בן-נר, והנה הוא:
"אני מנהל בתוכי שיח בלתי-פוסק עם כותבים אחרים, שעשו את זה... אני אומר לקנז, איזה יופי, הזקנה שלך ומאבק ההשרדות שלה, נפלא. אבל חסר לי בה טיפה געגוע, אמיתי, כואב. ולהופמן, איזו מחרוזת יפה של יהלומים קטנטנים, מלוטשים, מנסרתיים, מושלמים, אבל קטנטנים. איפה היהלום הגדול, המושלם? ואני אומר לעוז, למה כל הזמן יש לי הרגשה שאתה רוכן מעליי, מאחורי הגב, ממתין לתגובתי וכאילו אומר, יפה, אה? קלעתי בול, נכון?... אני אומר לא.ב.ג.ד., די עם הנפיחות הזו. תחזור לימי הכנות, ולשלו, אתה הולך לאיבוד במדבר שלך, או לגרוסמן, תפתיע אותי... או לקסטל בלום, what else's new?"
אני מוכנה להישבע בנקיטת חפץ שלא קראתי את בן-נר, או את הנדלזץ. כמובן שהביצוע שלו הרבה יותר טוב, אבל הרעיון, תמיד אותו רעיון. זה אחד הדברים שהכי מפחידים אותי, להימצא מעתיקה בלי לדעת שזה מה שעשיתי.
פעם היה פה איזה מגיב שצעק עליי שאני גנבת. בשיחה עם זו ש (שכתבה פוסט מעולה בנושא הזה, תביאי לינק!) היא שאלה מה יעליב אותי יותר, אם הוא יחשוד בי בגנבת גבר, או בגנבת טקסט. טקסט, ברור שטקסט. אבל אין שום דרך לדעת מאין הם מגיעים, הרעיונות, הביטויים, ההשפעות בכלל, ומה נותר לעשות חוץ מאשר להיות מאוד קשובה, כדי לדעת לתת קרדיט כשמגיע, ולנסות לצרוך כמה שיותר, כדי להעשיר את עצמי, לדעת אילו אוצרות מחכים רק לי.
אני חושבת שגם בגלל זה מכעיסים אותי כל כך כותבים שלא קוראים, כמו הייטנר למשל. הם נדונו לחזרה נצחית על מה שהם כבר יודעים לעשות, מתוך עצלות ויהירות, מתוך ההרגשה שהם מכירים איזה משהו שאחרים לא, ולא יודעים שמה שהם עושים נעשה כבר, בצורה הרבה יותר מוצלחת.
פעם קראתי כמה עמודים בספר ממש גרוע, מעדות האילן הייטנר, שנקרא "אחי, נמאס לי מזיונים אני רוצה אהבה" או משהו מחריד בסגנון, ושם, הכותב מרגיש נורא מיוחד כי הוא כותב על זה שהוא מאונן, ועל זה שאחרי שהוא מחרבן הוא שוטף ולא מנגב. בשיא הרצינות הוא מרגיש שהוא כותב כאן כתיבה חתרנית.
שוב ושוב המכנה המשותף הנמוך ביותר זוכה לפופולאריות אדירה, כי הוא לא דורש שום מאמץ, כי נורא קל "להתחבר". פעם, כשדודו טופז קלע בתוכנית כדורי שוקולד לתוך פיה של בחורה שמנה, המרכזיה של ערוץ שתיים קיבלה המון טלפונים של אזרחים שמחו על הוולגריזציה, היום סצנה כזו הייתה עוברת בשקט, כי אנחנו התבהמנו, או התייאשנו. במקום להתקשר לערוץ שתיים למחות, נפסיק להתבונן בו, אבל מה אכפת להם אם אני לא רואה את זה יותר?
מה רע בבידור כזה? מה רע בקצת אסקפיזם? לא רע, כל עוד הם לא הופכים לחזות הכול. סביר מאוד להניח שמי שהתרגל לצרוך דודו טופז, לא יאהב תוכנית כמו "אוז", שתובעת מהצופה שלה טיפה יותר.
זה גם איכשהו מתקשר לי לביטול לימודי הספרות לבגרות. נכון, לימודי הספרות גרמו להמון אנשים להירתע מיצירות מופת, אבל הם לפחות הביאו לידיעתם את קיומן של יצירות אלה. אז נכון, לא חיוני לקרוא את המלט, דוסטו או סלינג'ר, אבל מה שמפחיד אותי הוא שאנחנו עומדים לחיות בחברה שלא יכירו בה אפילו את השמות האלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
