לשאוף לנשוף

מאתמול אני חולה. שפעת, או הצטננות, כמו כולם. המוזר הוא שלילה קודם הכל היה בסדר, ואז, התעוררתי כשגחל לוהט יושב לי בגרון, ומפלי נזלת רוצים להיפרד לי מהאף. מייד אמרתי לעצמי: "שלומית! אין זמן לשטויות היום, תתנהגי כמו גבר!", ועניתי לעצמי, "ומה זה אומר? ליבב כמה שאני מסכנה, להיות משוכנעת שאני עומדת למות, לסרב לקחת תרופות ולהמשיך ללכת לעבודה כדי להדביק שם את כולם? רעיון רע".

- אני חייבת להבין את הקטע הזה של אנשים שלא לוקחים תרופות, בחיי, 48 חולה כבר שבועות, ואני, שאם צריך או לא לוקחת על עצמי את תפקיד המטפלת, ניסיתי בכל כוחותיי לשכנע אותו לבלוע איזה קולדקס, נו, מה אכפת לך? בשבילי! ומה הוא ענה לי? "אבל זה מטפל רק בסימפטומים ולא במחלה", ואני שואלת אתכם, מה שמפריע, זו המחלה או הסימפטומים? -

לא משנה, אתמול הייתי חייבת להסתובב ברחובות, מחלה או לא, כך שבלעתי שלושה קולדקסים, הלכתי לישון, והתעוררתי כמו חדשה. סתם סתם סתם, התעוררתי באותו מצב, רק בלי מפלי הנזלת, כי הקולדקס ייבש אותה, וייבש לי את שמחת החיים באותה הזדמנות.

נסעתי לאן שהייתי צריכה לנסוע, ואז נסעתי לפינחס, שהבטיח לי סטייק. אני בשביל סטייק, גם כשחולה, מוכנה להקריב את בריאותי, ואת בריאותו של פנחס. הייתי אורחת קקי. ביצעתי השתלטות עויינת על המחשב (ויירלס, מאוד קול), סירבתי לעזור, שתיתי תה בלי הפסקה, ואז התיישבתי בכורסא שלי, והתכסתי בשמיכה הצהובה שלי. ואפילו לא גמרתי את העוגה שפנחס טרח עמל ואפה למעני (רחבאל לא היה בבית, הוא בדיוק נסע לקטי). אבל לפחות לא נרדמתי, מה שהיווה שינוי מרענן ביחסינו.

והיום? הודעתי שאני נשארת בבית. לבשתי את בגדי המחלה שלי, שכוללים: פיג'מה ורודה שמצוירוים עליה דובונים תכולים, חלוק פליז תכול שמלכת פולין הייתה מתה שיהיה לה כזה, נעלי בית כחולות, ואף אדום במיוחד, ועכשיו אני מחכה שמישהו יעשה לי תה כבר.