כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2005
כל המשפחות המאושרות דומות?
כאן יש דיון בין מורכה וזוש על כך שאהבה, כשהיא טובה, כמעט שאינה נכתבת, וזה גרם לי לנסות להבין קצת יותר לעומק למה זה באמת כך.
המחשבה הראשונה שלי היא שלכתוב זוגיות מוצלחת זה לא כזה מעניין. קמנו, צחצחנו שיניים, התקלחנו, הלכנו ל"ארקפה", חזרנו הביתה. אולי טיילנו, או הלכנו לסרט, או שוחחנו, נגענו המון, יש סבירות גבוהה שגם היה סקס, אני הצחקתי אותו, הוא הצחיק אותי, סביר להניח שאם מישהו היה מקשיב מהצד הוא היה חושב שאנחנו קצת דיבילים, את מי זה מעניין, חוץ מאתנו?
וזוש בטח הייתה אומרת שיש מקום לכתוב גם על קונפליקטים זוגיים, שלא הכול אידיליה. זה נכון, לא הכול אידיליה, אבל אם רבנו, הוגן להביא את הריב הזה לכאן, לטריטוריה שלי, מקום שבו כולם יגידו שאני צודקת והוא פויה? ואיך אפשר לכתוב על זה בלי שתהיה התכתבות באמצעות הבלוג? מכיוון שאני לא מוכנה שהבלוג הזה ישמש כלי תקשורת בינינו, זה מונע דיון על קונפליקטים.
עניין נוסף הוא עניין הפרטיות של בן הזוג, וגם לזה יש משקל רב. זה שאני מוכנה לחשוף חלק גדול מהאינטימיות שלי לא אומר שמותר לי לחשוף אותו, אז לפעמים אני יכולה להכניס אנקדוטה משעשעת מחיינו המשותפים, אבל אני כל הזמן זוכרת שגבול החשיפה שלי אינו גבול החשיפה שלו.
מעבר לזה, יש את הבעיות האישיות שלי: מכיוון שאני לא אוהבת כתיבה לירית, להתפייט על נקודת החן שלו בצוואר גובל בעיניי בגסות רוח כתיבתית, ובכלל, רגשות רכים הם משהו שקשה לי לכתוב אותו.
איפשהו אני גם מרגישה שהכתיבה הזו פורטת את מה שיש בינינו לפרוטות, עם כל הכבוד לקוראים ולמגיבים, למה שאני אתן לכם להביע דעה על האהבה הפרטית שלי? ושתדעו לכם שזו מלחמה שאני מנהלת נגד עצמי כל הזמן - כל מי שכותב בנימה אישית יודע שלא תהיה לו שום בעיה למכור את האנשים הכי קרובים אליו תמורת דאחקה כתיבתית טובה. עשיתי את זה לא מעט, ולא בא לי למכור אותו בשביל להצחיק אתכם, מה לעשות, הוא יותר חשוב.
אחרון חביב, לפחות אצלי, זה הפחד מנאחס. אני מאמינה גדולה בזה שלא מדברים יותר מדי על דברים טובים שקורים, כדי לא לעורר קנאה וחוסר פרגון. בישרא, מקום בו כולנו דורכים על הרגליים של כולם, זה קצת יותר רגיש, אז אני מעדיפה לוותר, ולזכור שיש דברים שהם בעיקר שלי.
סטואי שרבטה אותי, אז הנה:
1. אני נוטה להיות גזענית, ונלחמת בזה כל הזמן.
2. אני שומרת טינה למרחקים ארוכים, ועושה את זה גם בשביל האנשים היקרים לי.
3. נראה לי שחוסר האמפטיה שלי הוא סוג של נכות רגשית, מצד שני, אני יודעת לזייף אמפטיה יופי.
המ... את מי אשרבט? מיה, זוש, מוזטל
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
