לשאוף לנשוף

זה מתחיל בתשליך, כבר השנה השלישית. הרעיון הראשוני היה של אינדי ומאז אני מקפידה עליו. לפני כניסת החג אני רושמת על פיסת נייר את כל הדברים שלא הייתי רוצה שימשיכו אתי לשנה הבאה, נוסעת לים, קורעת את הנייר לקרעים קטנטנים, ומשליכה למים. בקפדנות אני בודקת שאף פיסת נייר לא נשארה בטעות על החוף, שלא חו"ח תישמט אחת הבקשות ואלוהים ישכח לטפל בה. מדי שנה מקפלת את שולי המכנסיים ונכנסת למים קצת קצת, זו בד"כ הפעם היחידה שאני הולכת בה לים כל השנה.

אני אוהבת טקסים, זאת אומרת, ככל שאני מתבגרת אני יותר אוהבת טקסים, יש בהם משהו שמסדר את העולם בצורה נכונה איכשהו, ולא, זו לא מחשבה מקורית, כבר בנסיך הקטן כתוב על חשיבות הטקסים, ואני מאוד לא מרוצה מזה שדווקא הספר המטופש הזה עולה לי בראש עכשיו. מעניין מה יקרה אם הילדים שלי יחשבו, גם אחרי גיל 10, נניח, שזה ספר נורא עמוק.

אחר כך ארוחה מפסקת, לא שמישהו בבית צם, אבל להפסיק חשוב. בערב טיול עם ההורים, עד קניון "גירון" ובחזרה. מול התחנה המרכזית מסתובבים בעיקר אתיופים, קרוב יותר לבית-החולים השפה מתחלפת לרוסית, ובנווה דקלים יש זוגות צעירים, שרודפים אחרי הילדים על האופניים. היום ראיתי ילד נוסע לראשונה בלי גלגלי עזר. הוא נסע ונסע עד ששם לב שאימא שלו לא מחזיקה אותו, ונפל. זה כנראה הסוד, להרגיש שאימא לידך גם כשהנוכחות הפיזית שלה איננה (שמישהו ירה בי על זה, תודה).

יש בחג הזה משהו מוזר, יש את המתריסים: "לא מתנצל, מה תעשו לי? שם עליכם זין!" ויש את המתנצלים בכלליות: "אם פגעתי במישהו בשוגג, אני מתנצל". לא אוהבת. אני משתדלת לא לפגוע באנשים בשוגג. אם אני מרגישה צורך להתנצל אני עושה את זה באופן אישי, מתוך ידיעה גמורה שמותר לצד השני לא לסלוח. היה והעלבתי מישהו בלי להתכוון, אני מצפה שיגידו לי, לא אמרו? כאילו שלא פגעתי. זו אחת ההחלטות החשובות ביותר שלי: אני מסרבת להבין רמזים. מי שרוצה לומר משהו, שיגיד. לא עוד תקשורת של ניחושים.

זו הייתה שנה טובה, אני אסירת תודה, כן ירבו.