לשאוף לנשוף

יוסי היה הנרקומן השכונתי שלנו. הבן של מיסה, שהשכירה להורי את החנות הראשונה שלהם, כוך זעיר ואפלולי, ממש ליד מפעל הקרח, שהיום הפך למגרש שומם. פעם נסענו לחנות בשבת, והתפוצץ שם צינור אמוניה. ריח של אמוניה נשאר באף המון שעות אחרי שמתרחקים מהאזור הנגוע. מגעיל.

המון שנים הוא היה נרקומן. איש מבוזבז שכמותו. היה אינטליגנט כל כך, והייתה לו קליטה מדהימה לשפות, מהבית הוא ידע איטלקית, מהמתנדבות למד אנגלית, מהמרוקאים בסביבה למד צרפתית. כל זה לא שינה כלום. איכשהו הוא ידע שהוא אבוד, עוד כשהיה בן 13 הוא אמר לאמא שלי שהוא יודע שהוא יגמור כמו אבא שלו, זרוק כמו כלב, בלי שאף ילד שלו ירצה להיות אתו בקשר. אפשר היה לנהל כאן שיחה על דטרמיניזם, אבל לא לשם כך התכנסנו.

הוא באמת התחתן, נולדו לו ילדים, התגרש, הילדים שלו לא רצו להיות אתו בקשר, נכנס לכלא, יצא, נכנס, יצא, ועוד. ממה הוא התקיים? כמו כל נרקומן, העניין לא ברור - גניבות קטנות, טובות מקרובי משפחה, כאלה. מאתנו הוא כמעט לא גנב, ההוראה הייתה לעצור אותו רק אם הוא לוקח משהו יקר מדי, בדרך כלל הוא הסתפק בגניבת גרביים, במין רפלקס מותנה כזה, אלא אם הוא מכר אותם לדילר שנורא קר לו ברגליים, לא יודעת, הכל יכול להיות. באחת הישיבות בכלא התברר שהוא נשא של הנגיף ההוא, ואז הוא נגמל.

האחים שלי ואני תהינו על זה רבות, בתור כאלה שמעולם לא היו שם, אמרנו שאם היינו יודעים שאנחנו נשאים, דווקא היינו מתחילים לעשות סמים כמו מטורפים, כי מה זה משנה ממילא? אבל זו כנראה חשיבה של אנשים שאין איום מיידי על חייהם, אולי הידיעה שהוא חולה במחלה אנושה גרמה לו לחבב את החיים יותר. הוא היה נקי שמונה חודשים, ונראה בריא כמו שלא נראה מעולם.

אחרי שמונה חודשים ראינו שהוא מתחיל להסתובב עם החברים הישנים שלו, המלכה האם נזפה בו, אבל הוא נשבע לה בילדים שלו שהוא לא נוגע, רק לא בא לו להיות לבד (קבלו בדיחה: איך יודעים שנרקומן משקר? השפתיים שלו זזות). למישהו יש ספקות לגבי הסוף?

הגופה שלו שכבה בבית שבועיים, בחום של יוני, עד שהריח התחיל להיות בלתי נסבל. ריח של גופה הרבה יותר גרוע מריח של צינור אמוניה מפוצץ. על מודעות האבל היה כתוב, "לזכר בננו, אחינו ואבינו האהוב". לא, אני לא מתכוונת להיות כאן אירונית, אין איך להציל מישהו שלא רוצה להינצל, סביר להניח שהם באמת אהבו אותו.

זה היה אמור להיות פוסט על הצורך בלגליזציה של סמים, כדי לאפשר לאנשים כמו יוסי חיים סבירים יותר, אבל עכשיו אני נזכרת בו, רזה רזה, יושב על המדרגה של בית המרקחת, שותה קולה שמישהו מבעלי החנויות בסביבה קנה לו, בכל זאת, הנרקומן השכונתי או לא?  מנסה לעשות כאילו הוא לא מסטול, כי נשאר לו קצת כבוד עצמי; ואין לי כוח לזעם קדוש, לשנינות או לטענות מנוסחות היטב.