עירית לינור תרגמה את ניקולס ניקלבי. גליה בנזימן בחרה להתייחס דווקא להקדמה לתרגום, שהיא אכן בעייתית. ז"א, לטעון על סופר שאין אצלו סאב-טקסט ושכדאי לקרוא אותו כי הוא מייצר טלנובלה, כשהסופר הזה הוא דיקנס, זו טענה קצת בעיתיית. האמת היא שלא קראתי את ניקלבי, אז אני מסתמכת כאן על דבריה של בנזימן. אבל בערך בפסקה האחרונה בנזימן מגיעה לעניין התרגום, ומסתבר שמלבד כמה טעויות מביכות, מדובר בתרגום לא רע בכלל.
רוב האנשים לא יודעים כמה קשה לתרגם, או כמה קשה לתרגם סופר מהמאה ה-19, בייחוד כשזה דיקנס. אבל לא על קשיים בתרגום באתי לכתוב, אלא על התגובות שהיו למאמר הזה (שהפעם לא הצלחתי למצוא, ט', לטיפולך. מצאה, הא!). רוב התגובות עסקו באישיותה הבלתי נעימה של לינור, ובמי היא בכלל שתשלח ידה לדיקנס.
תמיד הייתה לי פינה חמה בלב ללינור. כולנו בנותיה המטפוריות. היא בערך הסופרת הראשונה שהרשתה לעצמה לכתוב בקלילות, בשמחה, בצורה מצחיקה. היא גם אחת הנשים הראשונות שאמרה מה שיש לה להגיד בלי להתנצל, איזה בלי להתנצל, היא אמרה את זה כדי לעצבן. והיא עצבנה, מונדייה, כמה שהיא עצבנה. בסוף, למרבה הזוועה, היא התחתנה עם בחור שצעיר ממנה בעשור בערך, ועברה לחיים של bliss בורגני, למרות שהיא עדיין אוהבת לעצבן, נמרצות.
לפני כמה שנים הייתה בבננות כותבת בשם אתי אברמוב, אז היא כתבה גם בזמן תל-אביב, והיום היא כותבת בידיעות. היא מאוד מוכשרת, אתי, מצחיקה, כנה, לא פוחדת לפתוח את הלב בכתיבה. אתי הפכה לשק החבטות של בננות בעקבות טור שבו היא התלוננה על זה שהאקס שלה התחיל לצאת עם קופאית בסופר-פארם, ועל זה היא זכתה למטח תגובות נזעמות, שאיזה גזענית פויה היא. לא אנקה את עצמי, אני לא הצטרפתי לחגיגת ההתחסדות רק כי עוד לא הייתי אז באתר, אני די משוכנעת שלו הייתי שם, היה לי משהו צדקני להגיד על האופן בו היא מעריכה אנשים על-פי המקצוע שלהם. אבל ברצינות, מי מאתנו לא הייתה ברגע הזה בו היא גילתה שהאקס שלה יוצא עם מישהי אחרת וכל מה שיש לה להגיד זה, "בה? אתה הוא בחר לצאת?", ואם אחד מהאקסים שלי היה יוצא עם קופאית בסופר פארם, אין ספק שזה היה מחרפן אותי. אתי פשוט כתבה את זה.
והתגובות שהספקטורית מקבלת? כל הזעם האפל הזה? פעם יכלו עוד לבוז לה על זה שהיא רווקה פתטית שמתה להתחתן ובינתיים סתם מתחכמת, אבל הספקטורית זיינה את כולם בתחת והתחתנה, אז עכשיו כועסים עליה, למה בעצם? כי יש לה דעה? כי היא לא פוחדת להגיד את האמת שלה? או אולי כי היא מבהירה לנו שהחלום הורוד שלנו, להתחתן עם מהנדס חתיך, לא לגמרי ותמיד ורוד?
ניסיתי להבין למה כותבות נשיות סופגות כל כך הרבה זעם. יש כותבים גברים לא פחות פרובוקטיביים, והם לא סופגים את הכעס הזה. בסופו של דבר, נראה לי שמדובר במראה שהן מציבות לפנינו, מראה שנורא קשה לחיות אתה. כי עירית נורא מרגיזה, ויש לה קול מעצבן וגבות איומות, אתי אברמוב פתטית ברצון הנואש שלה להתחתן, ודנה, איך היא מעזה להתחתן ואח"כ לכתוב על זה שלא הכול מהמם בחיי הנישואין?
כשהן מספרות כמה נעים להם ברווקותן זועמים על זה שהן מתסדרות ככה יופי, מרוויחות מספיק, ובכלל, מה פתאום יש להן תחומי עניין? הן לא שמו לב שהן עברו את גיל 30 ואיש לא החתחתן אתן? ברור שהכול פוזה!
יש כאן אבסורד קטן: כולנו מתות לאהבה, חלקנו גם נורא רוצות להתחתן, אבל נורא חשוב לשחק כאילו זה פויה, לאמץ את הפוזה העלאק גברית לפיה רצון באהבה, מחויבות וכאלה זה כל כך פאסה. אבל כשנשים מודות ברצון הזה, זה הופך אותן לפתטיות ונואשות. מישהו יכול להסביר לי איך מנצחים במלחמה הזו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
