לשאוף לנשוף

זה היה השיר של משמו, כל פעם ששמעתי אותו חשבתי עליו, לא השיר "שלנו"; השיר שבלב הקדשתי לו. אני מחבבת את אלאניס. הביצ' הזועמת עושה לי את זה. הכעס הנשי כל כך:

Does she know how you told me you’d hold me until you died, but you’re still alive.  

אחר כך הייתי שומעת את השיר שלו, ומחייכת באירוניה, גם כן נסיכה, יאללה יאללה על האביר, שילך להזדיין עם הסוס הלבן.

אבל אתמול, במסגרת החלפת הדיסקים, הקשבתי לשיר וחייכתי שוב, זה כן השיר שלו. עברו חמישה חודשים, הגיע הזמן להפסיק לקלל, ולהיות אסירת תודה על מה שהיה.

התחלתי לכתוב כאן בתור "נא באוזן!" בשבילו – "אתה זוכר כמה אני מוכשרת? זוכר איזה יופי אני יודעת לשחק עם מילים? לא? שכחת? אז הנה, אני כותבת, אבל לא בשבילך". אחר כך שקלתי לשלוח לו לינק, שידע בדיוק מה שאני חושבת עליו. זו ש עצרה אותי, אמרה שהמילים שלי לא מגיעות לו, בתוך הערפל הכעוס זה נשמע היה הגיוני.

עכשיו לא הייתי רוצה שהוא יקרא את זה. לא כי לא מגיע לו, אלא כדי לא לגרום לו צער. היינו שם שניים, וכל כך רצינו שזה יצליח, שהתעלמנו. שיטה לא טובה.

אתמול הוא הצחיק אותי. תהיתי במסנג'ר איך נהיה שכל הפיג'מות שלי הגיעו אליו, והוא ענה, "מה זאת אומרת? מה את מצפה שאני אלבש בלילות החורף?". בשיחת הסיכום שאלתי, בניסיון להצחיק, "יש לך מישהי אחרת?!", והוא ענה, "רק אחת?", ושנינו התחלנו לצחוק, בתוך הבכי.

אולי מתחיל להגיע הזמן שוב לכזה. להפסיק לשחק בהתאהבות, ולזכור שיש משהו גם באיסוף גרביים ובהתעצבנות על כך שמישהו שוב משאיר עשרה בקבוקים של דייאט קולה פזורים בכל רחבי הבית, ואז מתלונן למה אין קולה קרה, ולמה בקולה החמה אין גזים.