יש משהו ברקמת המילים של ליתוס שמצליח לגעת מעבר למעטה הציניות שלי. זה לא קל, אין הרבה כותבים שאני מרשה להם לגעת בי, וזותי אפילו לא ביקשה רשות ואיכשהו, כל כמה פוסטים שלה, יש פוסט שחודר פנימה בדייקנות כירורגית. מעניין למה... אולי זו התחושה שהיא לא פורשת את המילים שלה כזנב טווס, אלא אומרת מה שיש לה להגיד, וזה יוצא מרהיב, בלי להיות מצועצע? לא יודעת, ב'מת שלא.
מה שמוזר זה איך דווקא הפוסט הזה הצליח להיכנס פנימה, ולהכריח אותי לכתוב, וכאילו, אני בכלל לא בתקופה שפוסט כזה אמור להרטיט אותי, אני, יש לי אהבה, כבשתי את היעד, לא?
ליתוס, בכמיהה אחת קטנה, השאירה אותי ערומה. יש לי שני חלומות שחוזרים על עצמם, שניהם בנאליים: באחד אני יוצאת לרחוב ערומה, בשני אני עפה. כשאני יוצאת לרחוב ערומה אני כל הזמן שואלת את עצמי, "למה עשיתי את זה לעצמי? אני חייבת לחזור הביתה, להתלבש".
מה המצב הזמני, זוגיות או לבד? ואני, אני כבר יודעת את כל התשובות הנכונות, לא כמו מנטרה ריקה, אלא מתוך הכרה פנימית: עדיף לבד על ביחד גרוע. טוב לי גם כשאני בלי בן-זוג. החיים שלי מלאים גם בלי בן-זוג. השאיפה היא לאהוב, זו לא חייבת להיות אהבה רומנטית. כל זה נכון, שריר ויציב.
אבל מה אם כך יראה העתיד שלי? משפחה, כמה חברים טובים, מאות ספרים, שני תוכים וציורים שאני מאוד אוהבת על הקירות, מה יהיה אז?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
