אחד הדברים הכי מבעסים בעולם זה להראות לאבא שלי בגדים חדשים שקניתי. לפני הקנייה הוא תמיד מפרגן למלכה האם ולי, שנלך, שנקנה, בטח, בסבבה, אחרי הקניה הוא תמיד מסתכל על הבגד בעין ביקורתית, ושואל כמה זה עלה. אני חותכת את המחיר בחצי באופן אינסטיקטיבי, ואז הוא בודק שוב את הבגד, ואומר, "הבד כאן עלה 15 שקל למטר, שילמו לתופרת עוד 20 שקל וגם האפליקציות עולות משהו. אני לא מבין איך אנשים לא מתביישים לבקש מחירים כאלה". זו כנראה אחת הבעיות עם מישהו שהוא דור שלישי לתעשיית הסמרטוטים, הוא אשכרה יודע כמה כל בגד עלה, ז"א, כמה הוא עלה באמת.
ובכן, ביום שבת הייתי בשוק חולצות הטי שנערך בת"א, וגיליתי שהפכתי לאבא שלי. פעם אחר פעם הרמתי בגועל חולצת טי שמישהו מרח עליה כמה פסים צבעוניים ודרש על היצירה 60 שקל ורטנתי, "אני לא מבינה, הם אפילו לא קנו חולצות טריקו באיכות ממש טובה. אני אומרת לך, החולצות האלה עלו להם חמישה שקלים, אין להם בושה?!". היו שם למשל חולצות באיכות ירודה, עם הדפסות שנעשו במדפסת ביתית ב-70 שקל. השיא הגיע כשראיתי דוכן שמכרו בו את החולצות שאבא שלי ייבא ארצה, עליהן הדפס קטן, בצבע אחד, תמורת 70 שקל טבין ותקילין. כאן נאפפתי זעם קדוש, ואמרתי לזוגתי, "בחייאת, גם אני יכולה לקחת חולצת טי ולמרוח עליה פאייטים!" רק שהפעם, בניגוד לפעמים אחרות, לא רק דיברתי.
חזרתי הביתה, ניגשתי למתפרה, אספתי פאייטים ואפליקציות, לקחתי את קופסת התפירה של סבתי (כמעט כתבתי ז"ל, אבל היא בחיים, בערך), והתיישבתי לרקום ולתפור.
האמת היא שאני די גאה בתוצאות, וגיליתי שיש לזה יתרונות בלתי מבוטלים בתחום הזוגיות. המהמם ואני הפכנו לזוג אנגלי בורגני, בו האיש נושא דברים ומסביר לאישה דברים ברומו של, והאישה הקטנה מסתכלת עליו בהערצה בעודה רוקמת. אוח, החיים הטובים!
בפינתנו "פולין זה ממש כאן"
אימא שלי:
- אריאליטה, תזדקפי, את עומדת עקומה לגמרי.
- אימא, תעזבי אותי בשקט.
- את יודעת מתי את תתגעגעי אליי? כשאני אמות ולא יהיה מי שיגיד לך להזקף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
