לשאוף לנשוף

הסיפור שאני הכי אוהבת של צ'כוב הוא "לישון", העייפות האינסופית, התשוקה לקצת שקט, המעשה המזוויע בעקבותיהם. מופתי. הסיפור השני שאני הכי אוהבת (איכס על הצורך הזה, לדרג הכל) הוא מועקה, או יגון. זוכרים? לא זוכרים? הנה הזדמנות מצוינת לקרוא את אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים שנכתבו. יש הטוענים שצ'כוב מיזנטרופ, אני לא יודעת איך אפשר לחשוב כך, אותי הוא מצליח לחבר לרגשות מאוד בסיסיים של חמלה, רצון להיות יותר טובה מהאנשים בסיפורים שלו.

עליתי למונית תוך כדי שיחה מלאת עליצות עם אלי, שכרגיל, נעה בתוך מגוון מטורף של נושאים, החל מבישול וכלה בהתקף הפמיניזם האחרון שלי (זה בא לי בהתקפים, בעיקר אחרי צריכת חומר קריאה רלוונטי), אחרי שניתקנו נהג המונית היה חייב להתחיל לדבר:

"אני לא יודע איך אפשר ככה לדבר בטלפון הרבה"

"אתה יודע, יש הרבה דברים לספר"

אני ואישתי? אין לנו שיחה שלוקחת יותר מדקה"

"באמת? טוב, כמה זמן אתם נשואים?"

"אה, אנחנו? ארבעים וארבע שנים"

"נו, על מה יש לדבר אחרי כל כך הרבה זמן?"

"דווקא לא, הרבה יש לנו על מה לדבר, קודם כל, להתווכח"

"אז זה מה שנשאר אחרי ארבעים וארבע שנים? ויכוחים?"

"גם. אבל ויכוחים של אהבה, הרבה אני אוהב אותה, אישה טובה היא. ואנחנו גם הורים שכולים"

"אוי, מי מהילדים נפטר?"

"הבת"

הוא מחפש משהו מתחת לפרווה של הדשבורד, ומוציא משם נרתיק פלסטיק, של רישיונות, ובתוכו שתי תמונות בשחור לבן של בחורה צעירה, חמודה, מחייכת.

"כן, לא הייתה עשרה חודשים בצבא, והלכה"

"ממה היא נפטרה?"

"סרטן בבלוטות, תוך חצי שנה לקח אותה"

אין לי מה להגיד, זר גמור, ואם לא היה זר, היה לי מה להגיד?

"יש לך עוד ילדים?"

"שלושה, בנים, היא הייתה הקטנה שלנו, בת הזקונים, עוד מעט שש עשרה שנים שהלכה, והכל בגלל השכנה שלנו, שפתחה עלינו עין, למה שלה היו חמישה בנים וזהו, וכל פעם אמרה איזה מזל שיש לנו בת ולה יש רק בנים, ואלוהים לקח אותה בגלל שהיא פתחה עלינו עין, המכשפה"

"כן, יש אנשים שכואב להם כשלמישהו אחר טוב. ונכדים יש?"

"תשעה. שישה בנים ושלוש בנות"

"זה נכון שאוהבים את הנכדים יותר מאשר את הילדים?"

"בטח, איזה שמחה הנכדים מביאים, בעיקר הנכדות"

כאן הגענו לאוניברסיטה, שילמתי, איחלתי לו פרנסה מוצלחת ויצאתי.

בדרך לשיעור לא יכלתי להפסיק לחשוב על הסיפור ההוא של צ'כוב, לקוות שהייתי קצת יותר טובה מהאנשים בסיפורים שלו, ולדעת שלא. השאלות הבנאליות, הניחומים הצפויים, במה הם מועילים? או שאולי עצם זה שאפשרתי לו לדבר, להראות את התמונה שלה, עזר קצת? הלוואי שכן.