פתאום אני מוצאת את עצמי ממתעסקת במטא-בלוגינג (הייתם צריכים לשמוע היום את השעור בתורת הסיפרות, ויי ויי ויי, כמה לינגו...סטרוקטורליזם, פוסט סטרוקטורליזם, מודרינזם, פוסט מודרניזם, פוקו, בורדייה, לאקאן, פרויד, מזמן נשרק'ה לא נרטב ככה).
אחד הדברים שהכי הדהימו אותי כשהתחלתי לפרסם דברים שלי באינטרנט, הייתה ההרגשה, שהפכה לידיעה, שאנשים לא מבינים אותי. תקפו אותי על דברים שלא אמרתי, אהבו אותי בגלל דברים שלא התכוונתי אליהם, מצאו בטקסטים שלי דברים שבפירוש לא היו שם, וניתחו אותי ניתוחים מעמיקים, שהיו מרתקים, רק לא ממש קשורים אלי. רק מהנקודה ההיא, של זו שקוראים אותה ולא זו שרק קוראת, הבנתי עד תום את הטענה לפיה הדבר היחיד שאנשים מוצאים בטקסטים הוא את עצמם.
שימו לב לפוסט המרהיב הזה של העש, איזו מלאכת מחשב של חיבור מילים, התיאור הנפלא של נהר הכאב, איך האיש המוכשר הזה אמר מה שנאמר כבר אלפי פעמים, אבל בצורה רעננה לגמרי. ואני, מה המשפט היחיד ששמתי אליו לב באותו פוסט? "נשים מאבדות את יופיין בפתאומיות". זהו, קראתי את המשפט הזה, וראיתי אדום בעיניים (בעצם, זה הצבע של הבלוג, לא משנה), אם תקראו את התגובות, תמצאו אחת שלי, כועסת.
ונעבור לפוסט הבא, של אינגה: היה לה כנראה חשוב להגיד שאם לא נאהב את עצמנו, אף אחד לא יאהב אותנו (מה שעובדתית לא נכון. אנשים אהבו אותי בלי שאהבתי את עצמי, אהבתי אנשים שתיעבו את עצמם, שוב, לא משנה). כדי להגיד את זה, היה לה חשוב לספר שזו ש מסוכסכת עם עצמה (יש צורך בדיסקליימר שיסביר שזו ש ואני חברות מהמציאות?) ולתמוך בדעתו של אריקון, שלא הבנתי בדיוק מה היא, ששמנים הם פויה? שאנשים הם איכסה? שאנשים מפלים אחרים בגלל המון סיבות? ואללה, אין פה חידוש, אולי החידוש הוא באמירה הארסית, או בהתנערות – היא? מסוכסכת עם עצמה. אני? חברה של אריקון, וביקום ההוא יש מקום רק לאנשים מושלמים, לא? וכמובן, ההתנערות, כנראה כי לא נעים: גם אני לא אוהבת את עצמי. שוין.
כל פעם שאני רואה את הנטייה הזו מתרחשת, אני קודם כל משועשעת. בעולם שלי, אני לא מגיבה בכזו סערת רגשות למישהו שלא דרך לי באופן אישי על היבלת. יכול מאוד להיות שגם פה אני קוראת מה שבא לי לקרוא, יכול להיות שאולי כדאי להיות מודעים לנטייה הזו, ולנסות להתגבר עליה, לזכור שאנשים כותבים מתוך עצמם, ואם במהלך הקריאה כואבת לנו יבלת, אפשר לבדוק למה היא כואבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
