יש עולם שם בחוץ, והוא מתחיל לקרוא לי בחזרה. זה נחמד. התיישבתי מול האינטרנט הזאת בגיל 28, ומאז הייתי מכורה, כל פעם לדבר אחר. בהתחלה צ'טים, אח"כ פורומים, בננות, ואז הבלוגיה. כל הזמן לרפרש, איפה מגיבים לי, קורה כאן משהו חדש? החיים התנהלו על כיסא שהתנהל מול מסך, וזה היה בסדר.
ועכשיו, יש שם בחוץ צמחים שאני אמורה לבדוק מה קורה אתם, לנזוף במטפס ההוא שצומח מהר מדי, בבשמת שלא צומח מספיק, ובורד הננסי, שאם הוא לא יתחיל לעשות לי קצת נחת, סופו יהיה רע ומר. כאן בפנים יש תוכים ששונאים אותי בלהט, למרות שאני היד המאכילה (כאלה כפויי טובה!) רהיטים שנאספים ברחוב ואני עושה להם כל מני דברים, וכל מני חולצות שאני חייבת, אבל ממש חייבת לרקום עליהן. זו לא גמילה, אי אפשר להיגמל כשהפרנסה תלויה ביכולת שלי להקליד, או כשאני שומרת על קשר עם כולם דרך הקופסה הזו, אבל הלחץ פחת. אתמול לא הייתי כל היום ליד מחשב, וכשחזרתי הביתה, קודם ניקיתי את הכלוב של התוכים המלעונים ורק אח"כ התיישבתי לראות מה התחדש כאן.
וזה בסדר, זה אפילו טוב.
לפינת ה"אני מגוחכת? פפפחח":
לא מזמן קראתי על הנרות הופי האלה, ומרגע שקראתי עליהם, הסתובבתי בתחושה שאוזניי מזוהמות נורא, ושאני חייבת משהו שינקה אותן. השבוע נכנסתי קוממיות לבית-טבע, ודרשתי נרות הופי. המוכרת הזהירה אותי שמישהו צריך לעשות לי את הטיפול, ואף בברושור היה כתוב שמישהו צריך לעשות את הטיפול, אך מי אני שאקשיב לשטויות האלה? בעליצות הנחתי את ראשי עכל כר, ושכבתי כשנר הופי לוהט תקוע לי, קודם באוזן א' ואח"כ באוזן ב'. האמת היא שאני לא יודעת איזו השפעה הייתה לזה, אבל מאז המהמם לא מפסיק לדמיין אותי כשנר בוער תקוע לי באוזן ולהיקרע מצחוק. שככה יהיה לי טוב, שאם ימציאו נרות הופי לתחת, אני לא אספר לבחור הזה!
הלכנו, הדיווה ואני, ברחוב מונטיפיורי, לכיוון ברלינגו המנוולת.
- איפה האוטו?
- בז'אן ז'ורס.
- זה נורא רחוק!
- מה פתאום? זה ממש כאן ליד.
- תקשיבי, ז'אן ז'ורס זה ממש לא בסביבה.
- אל תתווכחי, אני יודעת על מה אני מדברת!
ואכן, האוטו חיכה לי בנאמנות ברחוב ג'ורג' אליוט.
i kill me
בבלוג זה
בכל הבלוגים
