לשאוף לנשוף

בערך בגיל 13 גיליתי שאם אני מגניבה אצבע לבין הרגליים, ועושה ככה וככה ועוד קצת ככה, נהיה נורא נעים. גרנו אז בבית שהיו בו דלתות מזכוכית חלבית, ופחדתי שיראו את הצללית שלי זעה בצורה מחשידה, אז התרגלתי לעשות את זה על הבטן, בתנועות זעירות. אחר כך, בקורס קצינות, היכולת הזו, לעשות לי נעים בלי שיראו התגלתה כנכס יקר.

לא היה לי על מה לפנטז אז, עדיין ניסיתי להבין איך יכול להיות, שאם הכוס מאונך, והזין מאוזן, האחד מצליח להיכנס לשני, האפשרות לפתוח רגליים, למשל, לא עברה לי בראש. מאוד הטריד אותי העניין. כדי להגיע לשיא הנעימות הייתי מריצה בראש קרעי פנטזיות, חלקים מסרטים שראיתי, למשל, זכרונות של פליני, כשהוא מרים את הבחורה עם השדיים הענקיים, אבל הכל היה מורכב, מסתורי נורא.

בגיל 16 ראיתי לראשונה סרט כחול. ישבנו שלוש בנות, במבוכה איומה, והסתכלנו. הייתי נפעמת מכדי להגיד אפילו "איכס" סימלי פעם בכמה זמן. הסרט הזה העניק לי שנים ארוכות של חומרי פנטזיה, שמוחזרו שוב ושוב ושוב. בערך באותה תקופה הגיע אלי ספרון פורנוגראפי. גיליתי שמילים מסעירות אותי הרבה יותר מאשר תמונות, גם כשהן זזות. הספר ההוא נשחק עד דק, אבל הוא לא היה כתוב טוב, משהו היה חסר.

לא שזה מנע ממני להמשיך לענג את עצמי. למעשה, עד כניסת הפרוזאק לחיי, זה היה אחד ההרגלים הכי קבועים שלי, כמעט כמו לצחצח שיניים, אבל יותר כיף.

בגיל 24 הגעתי לכותב הסקס הטוב מכולם – הנרי מילר. סקסוס כמובן. מעולם לא קראתי את כל הספר. היה לי עותק חבוט, שסימנתי בו באזני חמור את החלקים המעניינים, והייתי מדפדפת ביניהם, מבטיחה לעצמי שפעם אקרא גם את קטעי הקישור בין משגל לזיון, שימו לב לזה:

"לא, בבקשה ממך, אל תעשה זאת". התחננה מבוהלת. "רק רגע", לחשתי, מעביר את הזין על שמלתה. הידקתי את שפתי לפיה האדום. "בבקשה ממך", התחננה, מנסה להיחלץ מין החיבוק. "אתה מבזה אותי". ידעתי כי אני חייב לשחרר אותה. עבדתי במהירות, אחוז תזזית. "אני אשחרר אותך", אמרתי, "רק עוד נשיקה אחת", והדפתי אותה אל הדלת. אף לא טרחתי להרים את שמלתה. תקעתי לה אותו שוב ושוב ושחררתי מטען כבד על פני שמלת המשי השחורה שלה.  

בלי איילים נוגחים, בלי ירכיים מתייפחות, בלי דימויים, סקס. ישיר. אמיתי. מחרמן. זרע לבן על שמלת משי שחורה. העותק ההוא אצל זיו, ואני קניתי אחד חדש, בתקווה שהפעם, בלי סימני הדרך, אני באמת אקרא אותו. מי יודע?

אין לי מושג כמה פעמים קראתי את הקטעים האלה, הרבה, והאמת? לא ממש היה לי צורך ביותר. עד שהגעתי לאינטרנט, וגיליתי את האוצרות שיש בו. מאז דברים נהיו הרבה פחות מסעירים – אתר של סיפורי סקס, לחפש סיפור פחות או יותר מוצלח, אצבע מתגנבת, ופורקן מהיר, זה הכל. אני לא מסוגלת לקרוא אותו סיפור פעמיים, למה להתעכב אם השפע אינסופי? אבל איפשהו זה מעציב אותי, רדידות ארוטית מסוימת, איבדתי את היכולת לשאוב סיפוק ממשהו מוכר, אם פעם היו לי מעדניות של סקס, היום יש פאסט פוד, פחות איכותי, אבל משביע. אלגוריה? אולי.