בשנית השבוע, תחושה עמוקה של בדידות. ממש בדידות. הפוסטים הכי מצחיקים יוצאים לי כשאני עצובה. בטח עוד כמה שורות יהיה ניסיון כזה, להביא אותה בדאחקה, שיהיה בסדר. יושבת מול המחשב ודומעת, קצת פתטי, לא? ואני לא יודעת מאיפה הבור הזה בבטן מגיע. אולי אני כמו הכבישים, איך שיורד קצת גשם מתמלאים בורות. איזה דימוי מסריח. הרי לא יורד גשם (זה היה מצחיק?)(פעם נורא התעצבנתי, בתוכנית של אברי גלעד וג'קי לוי עשו תחרות "מטפורות" ומה שהם קראו לו מטפורות היו בעצם דימויים, אני הופכת לפלצנית?).
אני יכולה לנסות לעשות כמה טלפונים, אולי יתארגן זיון להיום. אולי אני אעשה את זה באמת, באתי לכתוב כאן שבמה זה יועיל, והבדידות תהיה אותה בדידות, אבל זה יכול לעזור, כמו אקמול לכאב ראש, לפחות לא יהיו סימפטומים, קצת להחליף נוזלים, מזמן לא.
אבל אני לא באמת צריכה סקס, לא כאקט. אני צריכה לאשר את עצמי כאישה, כאובייקט, כנחשקת. התפוגג לי לאחרונה. נתתי לזה להתפוגג, בשביל סוג אחר של ביטחון, אולי הביטחון בידיעה שיש למי להעניק. אני לא חושבת שיש משפט יותר בנאלי מאשר, "יש לי כל כך הרבה לתת, ואין לי למי", אז יש לי למי, וויתרתי על הגוף בדרך. רוב הזמן זה שווה את המחיר, עכשיו, כרגע, לא.
מוזר שאין את הפחדים הרגילים – מישהו יאהב אותי? אני שווה משהו בכלל? מה יש לאהוב בי? זה לא זה, זו בדידות ממוקדת לגמרי, ברגע הנוכחי הזה.
Fuck it.
יום אחרי.
אני לא אוהבת לשחרר טקסטים כאלה לחלל הוירטואלי בלי לתת להם להתקרר קצת. יש אולי הרבה אותנטיות בכתיבה תוך בכי, אבל הערך המוסף שלה ירוד. לא התקשרתי לאף אחד, הלכתי לישון עם פסיכופט אמריקאי, בבוקר קמתי שטופת מותגים. אני יכולה להבין את ההשתעבדות הזו למותגיזם, אנשים מגדירים את עצמם בהתאם לחברה שהם מסתובבים בה. לשמחתי אני חיה בחברה שמגדירה אותי בהתאם לספרים או מוזיקה, אבל אני מניחה שלו הייתי חיה בחברה שמעריכה בהתאם לנעליים של ג'ימי צ'ו, הייתי הופכת לחלק מזה, לחשוב שלא יהיה לתת לעצמי יותר מדי קרדיט.
אולי הגיע הזמן לקבל כמה החלטות קשות. אני מאוד לא מוצלחת בהחלטות קשות.
שוב fuck it.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
