(הקטנה ומיסגור - זו ש)
היום נמצאה ערימת תמונות במגירה עלומה בחנות. כל מני, מתקופות שונות, אפילו אחת של סבתא שלי, צעירה, בתמונה צבועה ביד. סבתא שלי היא הג'ינג'ית הראשית, הייתה באמת כתומה, יש בזה נחמה; נשים ג'ינג'יות דוהות לבלונד, עוד כמה שנים צפו לשלומית, גירסאת הפלטינה.
המיתולוגיה אומרת שהייתי סרבנית אכילה. אבא שלי צייר על דלת המטבח ציור של תרנגולות, ושלושה אפרוחים בחווה, בצבעים שעושים שמח, ותוך כדי סיפורים על מעללי התרנגולת היו מגניבים לי אוכל, או בשיטת המטוס, כפית אחרי כפית הייתי בולעת את כל המשפחה מארגנטינה, יחד עם המטוס, את סבתא טניה, וסבא זיידע, ודוד אלברטו, ודוד מריו, כולם מתים כבר.
מספרים שאחר כך הייתה תקופה שהסכמתי לאכול רק סטייק פילה וסלט פירות מקופסא, ואני, כשכבר הייתי גדולה, זוכרת תקופה בה הסכמתי לאכול רק אורז עם גבינה צהובה.
אבל לטענתם, סרבנות האכילה מתחילה עוד קודם, ביומיים הראשונים אחרי הלידה סירבתי לינוק, האמת היא שבבית החולים חשבו שאני מפגרת, לא טעו בהרבה.
פתאום התמונה הזו, אמא צעירה נורא, ותינוקת שמנמנה, שותה בשקיקה מבקבוק. זה גורם לי לתהות, יכול להיות שהכל המצאות? אולי היא הייתה כל כך מבועתת מהמצב הזה, לבד, לידה ראשונה שהוקדמה, תינוקת זעירה, שהיא הוסיפה מיתולוגיה של קשיים?
מצד שני, מה זה משנה? תראו כמה יפה היא הייתה, איך היא נראית רגועה, איזה אצבעות מרהיבות היו לה, עושה לי נעים התמונה הזו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
