מאז שיש לי את הפדומטר, אני הולכת הרבה יותר, ובכלל, אני מתחמנת כל הזמן אנשים כדי שילכו אתי - נגיד, לאימא שלי, שנורא חשוב לה שאשאר רזה, אני אומרת שעליתי במשקל, לזוגתי אני מסבירה שמחירי הדלק עלו ולא צריך להזיז את ברלינגו המנוולת כדי להגיע לבית-הקפה, ולמהמם, טוב, המהמם אוהב לטייל אתי, אז אין בעיה.
ביום שלישי, אחרי הלימודים, שלא התקיימו, באשמת ברלינגו כמובן, הלכנו לטייל בנווה-צדק. קטנה העיר הזו, מטיילים בה קצת קצת, פוף! נגמרה. כה וכה טיילנו לנו, עד שליד איזה פח חתלתול שזה עתה הפסיק להיות גור תבע את תשומת לבנו. הוא התחכך לנו ברגליים, אז התיישבנו על המדרכה כדי ללטף אותו. קודם הוא עלה על המהמם, אבל לא היה לו נוח. הוא נעמד עליו, הזיז את הזנב בהתלבטות עמוקה, ואז קפץ אליי. שם הוא הסתובב קצת, תהה אם אני מתאימה למשימה, התיישב, גרגר, בהחלטיות תקע את הראש שלו לשקע המרפק שלי, והתחיל לינוק במרץ, תוך תנועות נמרצות בכפות הפיצקיות שלו, ורעשים משובבי לב.
כך ישבנו שם, כשהחתלתול יונק לי מהשרוול כאילו בזה תלויים חייו. אחרי כמה דקות היינו צריכים ללכת, והוא, מסכנצ'יק, לא גמר לינוק. בצער גדול ניתקתי אותו מהשרוול, שכבר היה רטוב לגמרי, ונורא קיוויתי שהוא ילך אחרינו, אבל הוא לא בא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
