לשאוף לנשוף

לפעמים דברים לא תלויים בי. פעם, לפני כמה שנים, אהבתי איש. תמיר. תמיר נורא נמוך. גם תמיר היפה מהתיכון שלי היה נמוך, זו מן בדיחה כזו של הורים כנראה, דאחקה פנימית.

יש לו חיוך מוצלח לתמיר, וחיישנות משלה, שיווק את עצמו נורא יפה. בסופו של דבר התגלה שהוא שיקר די הרבה. יכלתי לתת לזה להפוך לטראומה, אני מעדיפה להמשיך לתת אמון, אני לא אתן לשקרנים להרוס את האמון שלי באנשים, זו בעיה שלהם, לא שלי.

היינו חברים כשהייתי על ציר ת"א רודוס, וכל טיסה נאכלתי מגעגועים. כתבתי מיילים פיוטיים כל כך, בהם ניסיתי לתאר מה אני מרגישה. fuck, זה היה לפני שהתחלתי לכתוב בשביל קהל, עכשיו אני מתקשה להאמין שהייתה תקופה כזו.

מצחיק תמיר, מאלה שמחזרים עד שמשיגים, ואז, לכי תחפשי מי ינענע אותך. אבל זה לא משנה, הייתה שמחה, היו צחוקים, היה סקס, בסופו של דבר, אלה הדברים שנשארים, וטוב שכך.

ולמה אני מייגעת בתמיר? כי התכוונתי להעלות לכאן היום מייל שכתבתי בתקופה ההיא. מייל שכל מה שאני זוכרת ממנו הוא שהוא נפתח במילים, "איך כותבים געגוע? ואיך כותבים תשוקה? ואיך כותבים את הכמיהה של העור שלי לעור שלך?" לא מתוך געגוע לתמיר, אלא כי למיטב זכרוני, מדובר בטקסט לא רע.

קובץ הוורד של המייל ההוא שמור במחשב הישן, ניגשתי לפתוח אותו, ובמקום מכתב עלו למסך המון ריבועים. התשוקה, הכמיהה, העור, הכל ריבועים ריבועים, קובץ בלתי קריא. בהתחלה זה העציב אותי, כל המיילים הפכו למשבצות, תקופת חיים שלמה בלתי ניתנת לקריאה. אחר כך התעצבנתי על המחשב, שמסוגל לעולל לי דברים כאלה. אחר כך חייכתי לעצמי, כי הנה, פורס מאז'ור (מה, ביל גייטס הוא לא אלוהים?) החליט שאני לא יכולה לשקוע בנוסטלגיה, וחייבת לזוז הלאה.

אוונטי!