משפטים כאלה, יכולים לגרום לי להתקף זעם. מה זאת אומרת "יותר טוב כלום מכמעט"?! נראה אתכם חיים עם כלום, ואז מעיזים לזלזל בכמעט, מנוולים. יש משהו חוץ מאשר הכמעט? אפשר להגיע לסיפוק? או שתמיד מופעל המנגנון הזה, שאומר, "רק עוד קצת, עוד טיפה, והכל יהיה מושלם", ואז מגיעים, וצריך עוד ממש ממש מאמצון פצפון, ויהיה בסדר. בולשיט.
פעם בכיתי מרוב אושר. הייתי בת 17, וערן, שהייתי מאוהבת בו נואשות (איפה הן האהבות האלה של פעם, שמתקיימות רק מתוך בעירה פנימית, בלי שלאובייקט הנאהב יהיה חלק בהן?), הבטיח שיבוא לבקר אותי, הוא היה מרעננה, חתיכת נסיעה, ובכל זאת, הבטיח. ריחפתי בבית, על ענן אושר קיצוני, ותכננתי במשך ימים, איך נלך לים, ומי יודע?
בסוף הוא לא הגיע, אבל זה לא משנה, כי את האושר הקיצוני הזה, הוא כבר לא יכל לגזול ממני.
כשאני חושבת על סקס, אני חושבת על זה קרעים קרעים – פה עוטף פטמה, חיבוק, ההתמלאות בחדירה הראשונה, דגדוג בגלל ליטוף בצלעות, לשון מגששת, חיכוך של זיפים. בסופו של דבר, זה כנראה רצון להיטמע, להיות חלק ממשהו שהוא יותר מאחד. הצלחה זמנית בלבד.
אני מתחילה להרגיש כמיהה למגע. כל הקרעים האלה שרצים לי בראש, רוצים להתממש. והוא אומר, "אבל מה שחסר לך, הרי זה לא סקס". לא, לא סקס, להיטמע.
פשוט = משעמם?
(יסלחו לי קוראיי על העריכה האכזרית, מסתבר שצדקו. אני לא מסוגלת להיחשף. אללי. כמה מוזר)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
