זה עתה גמרתי לקרוא את הספר הזה. המחברת, פרנסואז קסאנקיס, לוקחת חמש נשים שהיו נשואות לחמישה גברים ששינו את העולם, כל אחד בדרכו הוא, ונכנסת לדמות שלהן. הסיפורים בדיוניים, וגם המקורות שהיא מסתמכת עליהם אינם בדיוק מקורות אקדמיים. מכיוון שלא קראתי על הנשים האלה, אני לא יודעת מה אמת ומה לא, אבל זה לא כזה חשוב.
חמש הנשים שנבחרו הן: מארתה פרויד, קסנטיפה (אהובתי), אדל הוגו, ג'ני מארקס ואלמה מאהלר.
השאיר אותי קצת מדוכדכת הספר הזה. מסופר בו על חמש נשים שכל אחת מהן בחרה, במודע, להקריב את עצמה כדי שהגבר שלהן יוכל לזהור בשמי האנושות, ולהגשים איזשהו יעוד. מרתה פרויד הייתה אמו של בעלה יותר מאשר אשתו, קסנטיפה נאלצה לסבול את העובדה שבעלה העדיף נערים, אדל הוגו חייתה עם רדיפת השמלות של ויקטור, ג'ני, שהייתה בת אצולה חיה חיי עוני מחרידים עם קארל, ואלמה נענתה לבקשתו של גוסטב וויתרה על החלום שלה, להלחין, כדי שהוא יהיה פנוי לחלוטין ליצור.
בהתחלה חשבתי שאולי לא ממש הייתה להן ברירה אבל כולן בחרו את הגבר שלהן כשהדבר שהפעים אותן היה הכוכב שזהר מעל לגברים האלה. כדי להיות עם גאון הן היו מוכנות לוותר על בן-זוג, אבא ומפרנס מוצלח. יש בזה משהו שעורר אצלי המון... המון, לא יודעת, מצד אחד חמלה, כי בזמנן להיות בת זוג של אדם דגול היה כרטיס הכניסה היחיד של נשים אל הגדולה, מצד שני זה גרם לי לתהות האם היום המצב לגמרי שונה? לא, לא בקטע של הכניסה אל הנצח. כבר יש נשים שנכנסו לשם לגמרי בזכות עצמן, אבל יכול להיות שהמחיר שנשים משלמות כדי להיות שם גבוה יותר? רוב הנשים שעולות בדעתי שילמו מחיר מאוד גבוה תמורת הזכות לגדולה - בין אם ביסוריי מצפון בלתי פוסקים על עצם היותן נשות משפחה לא טובות, או בכלל בויתור על ילדים או על משפחה. גברים איכשהו מצליחים גם לגעת בגדולה וגם להקים משפחה, כי רובם בוחרים אישה שתשמש עורף איתן ותאפשר להם להתפנות להגשמת הייעוד.
ואני? מצד אחד, משוחררת וזה, מצד שני, תמיד הקפדתי לבחור לעצמי בני זוג מאוד אבל מאוד מוצלחים. כולם סופר אינטליגנטים, בעלי כישורים בולטים באיזשהו תחום, ופוטנציאל ברור להיות מפרנסים טובים. לא שאני ממש צריכה שיפרנסו אותי, אבל זה כן חשוב לי, כאיזושהי תווית מחיר של זכר אלפא.
אני נכנסת מאוד בקלות לתפקיד האישה הקטנה והתומכת. מערכת היחסים הנוכחית שלי היא הראשונה שבה אני שומרת על העצמאות והייחוד שלי. אני נוהגת להאמין שזה נובע מניסיון העבר, שלימד אותי שאם אני אטמע לגמרי במערכת היחסים זה ייגמר בבכי, אבל אולי אני סתם מתנאה בנסיון החיים שצברתי? אולי זה נובע זה נובע מהייחוד של מערכת היחסים עצמה? או אולי גם כאן זה בזכות זכר האלפא שמאפשר לי לגמרי להיות אני, בלי לנסות לקצץ לי את הכנפיים בשום מובן?
יש לי תכונה כזו, של חוסר ביטחון, שכל פעם שאני רואה בחורה לא יפה, אני די משוכנעת שאני דומה לה. משהו דומה לזה הספר גרם לי להרגיש, פחד שמא מתחבאת בי איזו אלמה מאהלר שתשתמש בבן זוג שלה כדי לוותר על הגשמה עצמית, אולי כדי לא להעמיד את הכישרון שלה למבחן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
