לשאוף לנשוף

1. בת שש, או שבע, היה ספר שנורא אהבתי לקרוא, לא זוכרת איזה, ולשכנה של המטפלת שלי היה אותו. כל אחר-צהריים, כשהלכתי לשרה, המטפלת, הייתי קופצת לשכנה ולוקחת את הספר. יום אחד הבן שלה, יגאל, פתח לי את הדלת. ביקשתי שישאיל לי הספר, והוא אמר שכן, אבל שקודם אני אעשה משהו. הוא השכיב אותי על המיטה והתחכך בי. אני זוכרת שהכפתור של הג'ינס הציק לי, מה שאומר שהוא לא הוריד מכנסיים. אחרי כמה שניות הוא הפסיק. לקחתי את הספר, וחזרתי לבית של שרה. אם הייתי רוצה להצחיק הייתי כותבת שכבר אז הייתי זונה ספרותית, אבל אני לא רוצה.

2. בת שמונה? הלכתי בדשא הגדול, מישהו שאל אותי איך מגיעים לאיזה רחוב, ואז לקח אותי מאחורי איזה עץ, והתחכך בי קצת.

3. מעורפל לי, כנראה בגיל עשר, הלכתי לחלק האחורי של חנות לכלי כתיבה, כי בעל החנות אמר שמה שאני צריכה נמצא שם, במחסן, אני חושבת שהוא נגע לי בטוסיק.

כשסיפרתי את זה לאיזה אקס הוא הסתכל עליי ואמר, "עכשיו הכול ברור". זהו? זה מה שהופך אותי לברורה? שלושה גברים שמשמשו אותי, בלי שיהיה לי מושג שיש כאן משהו מיני הם אלה שעצבו אותי להיות מי שאני? זין בעין, אני לא מוכנה להסכים לזה.

אני רואה מישהו שם ברקע מהנהן בראשו בידענות, אני בטח מדחיקה, או שמא מכחישה את ההשפעה שהייתה לזה על חיי, אבל לא, צר לי. הדבר היחיד שאני זוכרת מהאירועים האלה הוא חוסר סבלנות, לא מצוקה. הבעיות שהיו לי בקשרים עם גברים לא נבעו מהשלושה האלה. האירועים המיניים הטראומטיים באמת קרו בגיל הרבה יותר מאוחר, הרבה הרבה יותר מאוחר, כשכבר עמדתי על דעתי. נראה לי קצת יומרני, וקצת מעליב, לנסות להגדיר את עצמי דרך שלושה אירועים.

אני תוהה אם כל אירוע כזה, שבו מישהו פוגע באוטונומיה הגופנית של מישהו אחר חייב להיות טראומטי. גדלתי בסביבה די אלימה. אני יודעת מה ההרגשה כשמישהו נותן אגרוף בבטן, וכמה זמן אי אפשר לנשום אחר-כך מרוב כאב. אני יודעת מה זה להיות ילדה מוזרה או דחויה חברתית. אני יודעת בדיוק איך ההכרח לעמוד מהצד הפך אצלי לצורך שאני מקיימת באדיקות עד היום. זה בודד קצת, כן, אבל מהצד רואים הרבה יותר טוב.

מה שאני לא יודעת, זה למה דווקא לשלושת האירועים האלה אמור להיות כוח מעצב. המשמוש המהיר הזה טראומטי יותר מהפעם בה שמעתי את גוסטבו ליאנדרו, ברוסריו, אומר לפאבלו שבטח אימא שלי חושבת שאני יפה כי כל האמהות חושבות שהילדים שלהם יפים, לא משנה איך הם נראים באמת?

בעצם, מה שאני רוצה להגיד, זה שלא כל מה שאמור לפי הספר להיות טראומטי הוא טראומטי, ושאיפשהו, כולנו הרבה יותר פשוטים והרבה יותר מורכבים מסך כל הדברים שקרו לנו.