אישה אינה נולדת אישה, היא נעשית כזו
סימון דה בובאר, המין השני. (ציטוט מהזיכרון, תיקונים יתקבלו בברכה)
השעון מצלצל, חבטה מדויקת משתיקה אותו לעוד עשר דקות. בעשר הדקות האלה אני שוקלת את העונג שבשינה למול היום שמחכה לי בחוץ, ולמרות שקשה לי לחשוב על משהו מענג יותר מאשר להתקפל לתנוחת הארבע האהובה עלי ולחזור לישון, הסוציאליזציה שוב מנצחת, ואני מעיפה מעלי את השמיכה, נותנת לקור לגזול ממני את שאריות הלילה. עכשיו מתחיל טקס מדוקדק, קבוע לגמרי. מקלחת הבוקר.
שרותים, מים חמים נפתחים עד הסוף, מתפשטת מהפיז'מה – קודם מכנסיים ותחתונים, אחר כך חולצה ואז גרביים. המים רותחים, עכשיו צריך לאזן אותם, בזהירות, אני אוהבת אותם מאוד חמים, ככה שאחרי שתי דקות יגרמו לי להראות כמו לובסטר שלוק. חופפת שער, מתגעגעת לאורך שהיה לו לפני חצי שנה, מצחצחת שיניים (אהבת הנוחות שלי כה גדולה עד שיש לי שתי מברשות ושתי משחות, למרות שכל מה שצריך הוא להושיט יד ולקחת את המברשת שעומדת ליד הכיור), שוטפת פנים, סבון אינטימי, סבון רגיל בריח שקדים, זהו, החיטוי נגמר, עכשיו עומדת מתחת למים, מזיזה לאט לאט את הברז עד שהמים ממש רותחים, עד שהחום באמת בלתי נסבל, הגיע זמן לצאת.
מתנגבת, גם כאן הסדר קבוע, דאודורנט, מי פנים, בחינה מדוקדקת של התחזוקה שצריכה להתבצע: גבות? פצעונים? צפורניים? פעם בשבוע אני מפנקת את עצמי בניקוי אזניים בקיסם, אוח אוח, לא בריא, אבל כמה נעים. מחליטה איזה קרם פנים למרוח, בושם. זהו.
המראה שלנו הוא בעצם טקסט, שנועד לשדר לעולם מי אנחנו. ואני תוהה, כל בוקר, כשאני כותבת את הטקסט הפרטי שלי, מי אני? גרביים של ילדות, חוטיני, דוק מרטינס, ג'ינס, טריקו קצר על טריקו ארוך, או סוודר על טריקו, מעיל עור, בלי תכשיטים בכלל, איפור רק לפעמים, משקפיים. למה כל כך חשוב לי לכתוב בבגדים שלי טקסט שיגרום לאנשים להתעלם ממני?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
