לשאוף לנשוף

ושוב אני חושבת שהמצאנו הכל, ושוב, מגלה שאין חדש תחת השמש. ההתלבטויות אותן התלבטויות, הטענות אותן טענות, ורק אנחנו מסתובבים, מבולבלים, מנסים רק להרגיש קצת יותר טוב.

על מה אני מדברת? על שני סופרים נפלאים שיצא לי לקרוא לאחרונה, הראשון בטוח לא צריך את ההמלצות שלי, גם כי בר מינן מזמן, וגם כי מי אני כדי להמליץ על טולסטוי, והשני, אני לא יודעת איך חמק ממני עד עכשיו, אבל אני אסירת תודה לנועם שהכיר לי אותו (ומאמי – זובי סול בלו הוא אחד משלושת הגדולים של המאה ה-20) – ג'ון אפדייק. אח, איזה כותב, איזה תובנות, תענוג.

נתחיל כמובן, מהמאסטר הגדול, והפעם סונטת קרויצר. מרגיז אותי שאנשים לא קוראים את הקלאסיקנים הגדולים, מתוך פחד מטופש שהכניסו להם בבית ספר. כאילו רבאק, באופן בסיסי, החטא ועונשו זה ספר מתח, אנה קארנינה היא רומן רומנטי, ובמלחמה ושלום אפשר לדלג בלי שום יסורי מצפון על הקטעים המבעסים, לא יקרה כלום. גם אני סבלתי מהמורא הזה, עד שאלי, יברך אותו האל, אמר שהם מאוד קריאים, ומה אכפת לי לנסות?

טוב, האמת היא שזה לא ממש נכון, המאסטרים המודרניים, רובם בלתי קריאים בעליל. אני יודעת, יש כאלה שקראו את יוליסס, ויש כאלה שקראו את כל שבעת הכרכים של בעקבות הזמן האבוד, ואפילו את האיש ללא תכונות, אני, פרימיטיבית שכמותי, אוהבת שבספרים תהיה, איך קוראים לדבר הזה? כן, עלילה. ז'תומרת, פיסקה, שתיים, של זרם תודעה זה אחלה, מעבר לזה העניין נהיה משעמם, וספר שלם של זרם תודעה? לא, תודה באמת, אני חייבת להוריד שערות בבית שחי.

אויש, אני רואה שאני סוטה להרצאה על ספרות, תסלחו לי, נכון? נאבוקוב אמר שהקריטריון היחיד שניתן לשפוט בו אמנות הוא קריטריון אסתטי, והשופט הכי טוב לאיכות זו הצמרמרות בעמוד השדרה, כשנתקלים במשהו ראוי. כבר הרבה זמן לא קרה ששני ספרים הרטיטו לי את עמוד השדרה, ועוד בשבוע אחד.

שני הספרים (טוב, הקרויצר זו נובלה, לא ספר שלם) עוסקים בנושא הותיק ביותר – אהבה והתפרקותה. בסונטת קרויצר האהבה, או מה שהיה אמור להיות אהבה, נגמרת ברצח (ולא, אין פה ספוילר, הייתי בהרצאה של אורסון סקוט קארד לא מזמן, וכשהוא אמר איזה ספוילר, הקהל התמרמר, וסקוט שאל – מי פה קרא את המשחק של אנדר יותר מפעם אחת? רוב הידיים באולם התרוממו [שלי לא, למרות שקראתי את כל הסדרה כמה פעמים, פדיחה] ואז הוא שאל – והסוף השתנה בין קריאה לקריאה?) ואצל אפדייק, האהבה סתם מתמוססת לה, אבל שניהם, כל אחד בדרך שונה לגמרי, מביא את התובנות שלו ישר לפרצוף של הקורא, קחו מראה, תסתכלו בה טוב, זה מה שקורה אחרי "והם חיו באושר ועושר".

"חיזור אחרי אישתך נוטל ממך כוחות עשרות מונים מכיבושה של בחורה נבערת... מי היה מעלה על דעתו, לאחר שהדם שתת, כי שום מחסום לא יובקע, כי כל פעם מחדש תעלה ארוכה לבתולייך? ושוב את בתולה תמירה, בהירה, עמומה, מרוחקת ואדיבה"

"שתיקתה הטילה בו מורא; שוב נעשה ילד קטן המתחנן שאמו תדבר אליו, שתציל אותו מטביעה במצולות האדומות כדם של מצבי רוחה, של סודותיה". 

(שני הציטוטים מתוך: ג'ון אפדייק, דרך רבה מדי)