לשאוף לנשוף

"את יודעת", אמרתי לה לפני שלחצתי על ה"שלח", "זו הפעם הראשונה בחיים שעשיתי שיעורי בית".

הסמסטר האחרון היה מחריד, התקף היבריס מזעזע ששילמתי עליו את המחיר בציונים שגרמו לי להתבייש. אז עכשיו אני עושה המון קורסים, כדי לשפר את ממוצע הציונים. אני חייבת להודות שזה די מטופש, לשפר ציונים בתואר שאני עושה רק בשביל עצמי. אני מניחה שזה גם חוסר רצון לעזוב את סטטוס הסטודנטית שכל כך אהוב עליי, אבל הנה, אני לוקחת נקודות נוספות כדי לכפר.

פעם בכמה שנים היוהרה שלי מכשילה אותי. כשזה גומר להחמיץ לי את הקיבה אני מודה על כך, עד הפעם הבאה.

שוב אני חוזרת לבייסיקס - קורסים בתרגום. לא תרגום ממש, כבר אמרתי שאין לי הכישורים הדרושים כדי להיות מתרגמת טובה, יותר תאוריה של תרגום, וקורס אחד אצל ד"ר ניצה בן ארי, שאם היו לי יותר מורות כמוה, אני מניחה שכל מסלול חיי היה שונה. זקופה היא עומדת בכיתה, עונדת את מחרוזת האלמוגים הנצחית, ומראה לי מה אפשר להשיג בדייקנות מטורפת ועבודה קשה. נורא חשוב לי שהיא תחשוב עליי טובות. אני לא מאחרת, עושה שיעורים בקפדנות, נעלבת כשאני מגלה שניסוח שלי יצא לא מוצלח. טקסטים שכל מילה בהם היא אתגר - איזה משלב אני בוחרת עכשיו? מותר לי לכתוב בצורה כל כך עילגת? איך להעביר את רוח הדברים בצורה כמה שיותר קרובה למקור? נורא מפחיד לצאת מתחומי "על הזין שלי" לתחומי, "חשוב לי להצליח", פוטנציאל הכאב שם גדול יותר, אינעל העולם.

ואם בתרגום עסקינן, יצא לי לאחרונה לתרגם לטיוי שני סרטים מספרדית. שניהם נפלאים, אבל זה לא העניין. העניין הוא היחסים שלי עם הספרדית. זו שפה שבמודע בעטתי בה. אולי זה משהו משפחתי, סבתא רוזה בעטה בפולנית, ועכשיו אין לה מילים יותר. הרגע בגיל 12 שבו הבנתי שאני חושבת בספרדית היה רגע של אימה. מעולם לא קראתי בספרדית, מעולם לא טרחתי לשפר אותה. בשביל האנגלית שאימצתי מאוד התאמצתי, אני קוראת באנגלית, מחפשת מילים שאני לא מבינה, מנסה להשתפר ללא הרף, והיא יורקת לי בפנים. כשאני צריכה להתנסח בכתב אני מתנסחת כמו מפגרת, וכשאני רוצה לדבר אנגלית יוצא לי משמש מלועלע ומביך. וספרדית, השפה הזנוחה? היא שם, בצד,עם אוצר המילים העלוב שלי, מוכנה לצאת לעזרי מתי שארצה, במבטא הנכון והכול. אולי הגיע הזמן להפסיק לנטור לשפה, היא לא אשמה.