לשאוף לנשוף

ספרים שאני קוראת משפיעים באופו מיידי על צורת הביטוי שלי, אני זיקית סגנונית. כשקראתי את אן רייס כל מה שכתבתי היה משופע בדימויים ערפדיים, כשאני קוראת סופרים רוסים אני מתחילה לחשוב על ורסטאות וטרויקות, ועכשיו, כשמתקדמת בעצלתיים בפסיכופט אמריקאי, אני משננת לעצמי רשימת מותגים אינסופית. לספה שלי קוראים "קליפאן", נו, איקאה, מצחיק אותי שלספה שלי יש שם פרטי.

אני שונאת את איקאה. כמובן, הביקור בחנות הזו הפך לחובה בכל מעבר דירה, כי נו, זולים, איכותיים וזה, אבל מתועבת עלי הסטנדרטיזציה שחלה בבתים של כולם, אותם שטיחונים, אותן מנורות ב-19.99, אותם מעמדים לדיסקים, אותה מסננת לפאסטה ואותו משפך צבעוני. אני מגיעה לשם ומייד מאבדת את הסבלנות, ההסתובבות שם, עם העפרונות הקטנים וסרט המידה מרגיזה אותי, והרהיטים האלה עם השמות – ניקח שולחן טלוויזיה בילי? לא, הארהרדט יותר שווה, איכס.

אבא שלי אספן אמנות, היה, כשהיה צעיר, הוא צבר כמות נאה של תמונות איכותיות. מאז שהייתי קטנה הוא הטיף לי: "לא תולים חיקויים, עדיף אורגינל לא מוכר, ולא חיקוי". לי בבית יש רק אורגינלים, לא מוכרים, אלא אם מישהו כאן שמע על ראקל פורנר או על פרס סליס, אבל מוצלחים, שאני בחרתי, שהצייר עבד עליהם במו ידיו. כשעברתי (פאק, רק עכשיו הבנתי לאן הפוסט הזה הולך, עד עכשיו כתבתי סתם) לגור עם משמו, היו לנו ויכוחים אינסופיים על הנושא. הוא לא הבין את אובססיית האורגינלים שלי, ואני לא הבנתי איך הוא יכול לחיות עם פוסטר של עיזה של קדישמן, שלכולם יש כזה (לא טעיתי, בשפה שלי עיזה היא שם קוד לכבשה)(אני מצטערת על זרם התודעה ממש אחרי שהטפתי נגדו, אבל פשוט מדהים אותי לראות את זה קורה בפעולה). הסכמנו לא להסכים, אני התפשרתי על הקדישמן, והטלתי וטו גמור על הואן גוך, כאילו, לחיות עם העתק של החמניות היה הרבה מעל יכולתי.

גם בבגדים אני כזו, או הדבר האמיתי, או בלי מותג בכלל. ואוי ואבוי אם המותג יהיה רשום איפשהו על הבגד, סעיף פוסל מיידי. אם קוקאי רוצים לפרסם, שיתכבדו וישלמו על שטחי פרסום, אני לא מתכוונת ללכת בחולצה ששילמתי עליה כדי לפרסם אותם.

בחודש האחרון הסתובבתי עם מותג מזויף, הקולות היו הקולות הנכונים, אבל זה לא היה הדבר האמיתי, זה לא מה שאני צריכה. מרגיע לדעת שיש למי להתקשר חמש עשרה פעמים ביום, ולהיפגש מדי יום כמעט, ולפתח שפה פרטית משלנו, אבל זה לא זה. אתמול הוא אמר, "הבעיה היא שאת חושבת שאת אמורה לחפש בצורה אקטיבית, וזה שאני כאן כאילו מונע ממך לחפש", "את יודעת שהקנאה שלי היא רטורית בלבד, חשבתי שעברנו את זה, אנחנו חברים הכי טובים עכשיו", אבל אתמול הבנתי שכנראה אולי באמת עדיף כלום על כמעט (יכול להיות שפשוט המשפט ההוא לחץ על יבלת כואבת במיוחד שלי?) ושמתוך הכלום יכול להיות מצב שאני אוכל להגיע לדבר האמיתי.

ואם לא, לפחות יהיה סקס בדרך.