לפני שבועיים ישבתי בבית הקפה עם קורבנית האופנה של הבית (שדווקא חמודה, ומצליחה ללכת על עקבים אפילו כשהיא שיכורה, הישג ראוי להערכה) ומולנו עברה בחורה במכנסי חיתול. "אוח", נאנקתי ביגון, "נשים אשכרה לובשות את זה!". קורבנית האופנה נזפה בי בחן, הודיעה לי שלדעתה זה מהמם, ולחיזוק דבריה שתתה עוד שלוק של משהו ורדרד.
מכיוון שיש לי מודעות אפנתית של לוטרה, סביר להניח שמתישהו, גם אני אחשוב שמכנסי החיתול האלה הם משהו מהמם בתכלית, ולראייה, עם פלטפורמות התחלתי ללכת רק לפני שנתיים, אחרי שבמשך שנים צעקתי שהדבר הוולגרי הזה לא יעלה על הדעת וגם לא על רגליי.
עכשיו, בעודי קוראת את מדור האופנה בהארץ, גיליתי זוועה חדשה שעומדת להתחולל: מכנסי הרכיבה חוזרים לאופנה. מי שממש עתיק, כמוני, נגיד, מוזמן עכשיו להיזכר בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, ב"מכנסי הרכיבה" של טופר, שהיו אז אופנתיים כל כך. מדובר היה בזוועה מגדילת ישבן ומשום מה כולנו חשבנו שזה נורא יפה; כמו שחשבנו שמכנסי ליוויס שגדולים עלינו בשתי מידות, לפחות, הם עדות לטעם טוב והבנה אפנתית.
הבעיה היא לא הטרנדים המזעזעים האלה, אני יכולה בקלות להתעלם מהם. הבעיה היא שכשטרנד פושה בחנויות, אפשר למות ולא למצוא מכנסיים נורמליים, כפי שיודעת כל מי שלפני שנתיים ניסתה לקנות מכנסיים שלא יחשפו את שערות הערווה הפרטיות לגמרי שלה.
הייתי יוצאת בקריאה נרגשת לאופנאים, אבל יש לי הרגשה שמאוחר מדי. אז כאן ועכשיו אני מרשה לכל מי שיראה אותי ברחוב במכנסי חיתול לבוא ולצעוק עליי שאני קורבן אופנה ולוזרית, זה יגיע לי.
בשבוע שעבר קיבלתי שתי מתנות מעולות: זוגתי קנתה לי פיג'מת פלנל ורודה ועליה עננים אפרפרים, והמהמם קנה לי עכבר ופד לעכבר בגוונים שונים של ורוד. "הו", נאנקתי בשמחה, "איזו מתנה מגניבה", גם זוגתי וגם המהמם הסתכלו עליי בעיניים מצומצמות ואמרו, "זה לא כזה מסובך, את יודעת, אם זה ורוד, סביר מאוד להניח שתמותי על זה".
ולחשוב שפעם ממש התאמצתי להיות נערת מועדונים קשוחה, פפפחח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
