לשאוף לנשוף

אוקיי, הרבה זמן זה לא קרה, ואני אסירת תודה על הפעם הזו. היו כמה סרטים נעימים לאחרונה, רספירו היה נחמד, ופעלים למתחילים עשה לי נעים בפופיק, אבל התפעמות אמיתית? מזמן מזמן לא. עד שהגיע האיש שהמציא שפה קולנועית משלו, והזכיר לי איך זה אמור להיות.

על מה אני מדברת? על להרוג את ביל כמובן. ישבתי מול המסך, מזרקות של דם מזנקות מכל מקום בכל רגע, וכל מי שיכלתי למלמל לעצמי היה, "אוקיי, ככה עושה גאון". אביבה כתבה פעם שהיא לא תראה את הסרט כי האלימות נחרתת ברשתית, אבל כאן האלימות כל כך מסוגננת וקומיקסית, שאין לה אפקט של גועל. אולי מזרקת הדם הראשונה שמתפרצת כשעורפים למישהו יד גורמת להסטת ראש מזועזעת, אבל אחר כך זה מקבל ממד אסתטי בלבד, אפילו קומי לפעמים.

אין לו ממש עלילה לסרט, הוא נחתך באמצע ומשאיר את הצופים בוהים (עד סוף פברואר, ככה אמרו לי מקורותיי הבלתי אמינים), הדיאלוגים הם פחות או יותר ברמת הגנון, עם מחוות מוגזמות במתכוון, ועדיין, גאון. (מעניין, סרטים חסרי עלילה ברורה, כמו מולהלנד דרייב אני מוכנה לקבל, אולי כי סרט חסר עלילה דורש פחות תעצומות נפש מאשר ספר חסר עלילה?). אני יכולה לדבר על האסתטיקה המופתית של הסרט, על הזוועה בהכרה בכך אלימות, דם, פצעים, יכולים להוות חוויה אמנותית חזקה, מצחיקה מאוד לפעמים, על צוות השחקנים הנפלא, אבל זה יהיה לפרוט את החוויה לפרוטות.

אם אתם יכולים לעמוד בנהרות של דם, ובאברים נכרתים, רוצו.