בבוקר כשעמדתי לצאת מהבית התקשר אלי אחי הג'ינג'י, הוא אמר שנגמר הצבע הורוד זוהר (סוטים, כולם סוטים) ושאני אעבור דרך מיכה, לקחת ממנו. גם מיכה עובד בדפוס משי, אבל בדברים הרבה יותר עדינים, שדורשים דיוק- עטים, יומנים, ספלים וכאלה.
מיכה ראה אותי ומייד התחיל לצעוק, "הנה, שוב לאהרונסונים נגמר הצבע, מה יהיה? מתי תזכרו להזמין מארטה בזמן?". עסק של מטורפים דפוס משי, אני מכירה שלושה אנשים שעוסקים בזה, אחד מהם הוא אחי הבלונדיני, וכולם ראויים להיות מאושפזים. לקחתי את הצבע וברחתי, כשאני מבטיחה שהיום היום אני מתקשרת לארטה ומזמינה ורוד זוהר, שיהיה.
בדרך חזרה היה פקק, אז נסעתי בשבילים אחוריים, המוכרים רק ליודעי ח"ן שהעבירו חלק נכבד מחייהם ברובע המסחרי של העיר. עדיין יש כאן בתים ערביים עתיקים, ובתים שבחצר שלהם מסתובבות תרנגולות, ומתחת לברז גדלה נענע. הם הולכים ונדחקים בשל הכיכרות. נפלה עלינו מכת כיכרות.
כשעברתי ליד הבית של זכייע, מגדת העתידות, הצצתי פנימה, חיכו שם בערך חמש עשרה נשים. ככל שהמיתון מעמיק יש לה יותר לקוחות, השנה היא הוציאה את הבת שלה מהתיכון, שלא תלמד עם יהודים ותתקלקל, ואללה יודע מה יקרה. יותר טוב תשב בבית עם האמא שלה, תלמד לבשל, עוד מעט יסדרו לה שידוך, בחור טוב, מחברון.
אחר כך ליד המוסך המאולתר של משה - הוא נפגע בתאונת עבודה ולכאורה איבד את כושר ההשתכרות שלו, אבל אי אפשר לצפות שישב בבית ולא יעשה כלום, אז הוא סגר שטח, שהביטוח לא יוכל לצלם, ומטפל במכוניות בסודיות - ישבו משה ואמא שלו ושתו תה, שניהם נפנפו לי, וצעקו שאמסור ד"ש לאמא.
המקום הזה מחבר אותי למציאות. כשאני פה אני יודעת שככה החיים באמת נראים (ולא, אני לא משדרות, למרות הרומנטיות שבעניין)
ושיר של שמעון אדף, שכרגיל, כותב את זה הכי יפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
