"פיצקית!", אמר לי המהמם בעודי מחטטת בחמדה בערימת בגדים שמישהו הניח ליד (ליד, אני מדגישה, ליד!) פח זבל, לרווחת העוברים, "את רואה? הנה, זה פח זבל, זה חתול זבל, ואלה בגדי זבל!". מכיוון שזה נורא מביך אותו, אני לא יכולה לעבור ליד ערימות בגדים ולבדוק אולי יש שם משהו מגניב, וגם המבט הרעבתני שעולה לי בעיניים בכל פעם שאני עוברת ליד ערימת רהיטים ישנים מזעזע אותו.
אבל כידוע, יש שני דברים שחיוניים לקיומה של מערכת יחסים טובה: שלשני בני-הזוג יהיה אותו מטען לטלפון הסלולארי, ולדעת מתי להתעלם. מכיוון שאני יודעת להתעלם בצורה מאוד חיננית, יש לי כרגע בארגז של ברלינגו המנוולת כורסא שאחרי ניקיון וריפוד תהיה ממש מקסימה, וכוננית שאחרי שאני אוריד ממנה את כל החלודה עשויים לקרות שני דברים:
א. לא ישאר ממנה כלום.
ב. היא תהיה מקסימה לגמרי.
זה מעורר בעיה חדשה: שטח הבית שלי מוגבל, ואני לא רוצה להפוך לזקנה משוגעת שגרה בבית דחוס גרוטאות...
נראה לי שהשלב הבא יהיה לאסוף את הגרוטאות מהרחוב, לשפץ ולהעביר הלאה, גם יצירתי, גם עבודה עם הידיים וגם מאוד אקולוגי.
באותה רוח, קראתי בטיים-אאוט שעומד להיפתח קורס סריגה, ומייד שקלתי להירשם, אבל אז נזכרתי בבעיה הקטנה שמנעה ממני לסרוג עד עכשיו: אני שמאלית, ולא מספיק שנורא קשה לי לקבל הוראות, אם אני צריכה גם להפוך אותן בראש, אני מייד נכנסת למצוקה ומוותרת. מצד שני, אימא שלי גם שמאלית וגם סרגנית על, אז היא יכולה ללמד אותי. מצד שלישי, לאימא שלי יש אופי ארגנטינאי, מה שאומר שהסבלנות שלה ממש, אבל ממש קצרה, ואם חוויית לימוד הסריגה תדמה במשהו לחוויית לימוד לוח הכפל, אני מוותרת כבר מעכשיו. היום ניגשתי אליה בחשש, ושאלתי אותה אם היא יכולה ללמד אותי, בתנאי שהיא לא תצעק עליי בכלל. היא הסכימה, ושלחה אותי למשה מהצמר, לקנות צמר ומסרגות. אצל משה מהצמר קניתי צמר בגוונים מתחלפים של כחול וטורקיז, ואף מסרגות מס' 4.
אני מתכבדת להודיע בזאת על פריצתו של פרוייקט "סריגה 2005", שיסתיים אם האישה הזו תעלה בדעתה לצעוק עליי, יס יס, לא עוד לוח הכפל!
נ"ב: מישהו יודע כמה זמן לוקח לפקעות של טוליפים להוציא עלים ראשונים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
