לשאוף לנשוף

באחד החגים שעברו עלינו לטובה היה מוסף מיוחד, שבו כל מני גברים מ"בכירי המשק" כתבו על היחסים שהיו להם עם אבא שלהם. מדובר בגברים שלפי כל קנה מידה שאנחנו מודדים לפיו הצלחה הצליחו בחייהם מאוד: כולם בעלי רצון מטורף להצליח, עשירים, רובם התעשרו בכוחות עצמם, בעלי עוצמה רבה, וכולם, אחד אחרי השני, פרשו סיפור של ילדות שלא הייתה מאוד רחוקה מהתעללות: אבות קרים, תובעניים, שתלטנים, שלא הפגינו שביעות רצון מהילדים, והמשפט שחזר על עצמו שוב ושוב בכתבות היה: "חבל שהוא לא כאן כדי לראות איך הצלחתי".

איכשהו, כנראה כדי ליישב את הכאב, כולם הצליחו עם הזמן להבין שהאבות שלהם נורא אהבו אותם, והתובענות הבלתי פוסקת הזו הייתה דרכם להראות אהבה. ועדיין, רובם המכריע, למרות שהם אסירי תודה לאבא שהיה צועק עליהם אם הם היו מקבלים 95, מחנך את הילדים בצורה אחרת. יותר רכות, אהבה, חופש.

המוסף הזה מסתובב לי בבטן כבר די הרבה זמן. זה מה שמייצר גברים מצליחנים? מישהו שנושף בעורפם ללא הרף את חוסר שביעות רצונו מהם? רצון עז להראות למישהו, שכבר מת, שלמרות כל מה שהוא אמר עליהם, גם הם מסוגלים להצליח? אני לא זוכרת כמה מתוך הגברים האלה היו בנים בכורים, אבל אני מהמרת שרובם (חוץ מביבי נתניהו, אבל הוא היה צריך להתחרות גם באבא שלו וגם בצל הענק של יוני). רובם לא נשמעים היום מאוד מאושרים. יש להם כמה כסף וכוח שהם צריכים, והמון כוח. אני לא חושבת שיש מישהו שיפקפק במוצלחותם. אבל מה עם אלה שנפלו בדרך, כאלה שעבורם הדרישות הספרטניות והעין השלילית הבוחנת הפכו לנבואה שמגשימה את עצמה?

ברור שיש מקרים לכאן ולכאן, ואני מניחה שאיפשהו יש אנשים שהצליחו למרות שההורים שלהם היו מאוד רכים ומכילים, אבל התמונה שהצטיירה המוסף ההוא איכשהו גרמה לי לחשוב שחוסר סיפוק מתמיד וביקורת בלתי פוסקת הם כלים חיוניים לחיים של הצלחה.

הודעה לרוחניים שבינינו: אני יודעת שהצלחה חומרית זה לא הכול, בלי הערות בנאליות, חןחן.