לשאוף לנשוף

אוקיי, היום הגיע הזמן לעוד ווידוים כואבים. כשמדברים על פולניות מהגהנום? מתכוונים אלי. עזבו את הקטע של "אם תצא בלי סוודר אני אתאבד" (או להודיע ל-48 שאם הוא לא עולה מייד באייסיק אני משליכה את עצמי מתחת לגלגלי הדיליג'אנס), או את הסיפור של, "לא לא, זה בסדר שמעולם לא המלצת עלי בבלוג שלך, לכי, לכי תמליצי על אחרים [חכי חכי יא מנוולת, את כבר תשלמי על זה]". אני מדברת כאן על זכות המילה האחרונה, שאני מסוגלת לצאת טיפשה גמורה, העיקר להגיד אותה. (אוי, מישהי כאן אוכלת סופגניה עם ריבת חלב, תתרכזי במשקל שלומית, מה עדיף, להיות כוסית או סופגניה? סופגניה! סופגניה!).

בשביל אנשים כמוני, האינטרנט, או נכון יותר הפורומים, הם ההמצאה הכי גדולה בעולם. אין כמו מריבת פורום עקובה מדם כדי להעלות לי את שמחת החיים, להחזיר לי את הצבע ללחיים, ולגרום לי להרגיש שיש טעם ליכולת הביטוי שלי.

לפני כמה שנים הגעתי לפורום אידיאלי מבחינתי, היה שם מקבץ של אנשים מבריקים, שנונים, בעלי עודף זמן, יכולת ביטוי, רוח קרב, ומרמור בסיסי עמוק. מייד כשהגעתי לשם, ידעתי שמצאתי לי בית (לא מבחינת המבריקות וכאלה, מבחינת המרמור). כמובן שכמו בכל פורום שרץ יותר מכמה חודשים הנפשות הפועלות הכירו זו את זה אישית, כולל שלל זיונים, בריתות צולבות, ורכילות בלתי פוסקת, והו, היה על מה לרכל, שככה יהיה לי טוב.

פעם בחודש וחצי בערך הייתה פורצת שם מהומת אלוהים, כולם היו רבים עם כולם, בסגנון חופשי, בלי כפפות, בלי חוקים, ועם הרבה דם על השיניים. היינו יושבים כל אחד בביתו, ומרפרשים בהיסטריה, מייחלים לראות מה קורה מאחורי הקלעים, בתוך האייסיקים והמייל.

היו תפקידים קבועים, אני למשל, ניצלתי כל סיבה כדי לריב, ואם היה נהיה סוער מדי, כמי שגדלה בעיר מלאה ערסים, ישר הייתי מביאה את החבר'ה שיגנו עלי, (וג' - אלי ניצח בויכוח ההוא, מצטערת) ט' הייתה באה, זורקת אמירה סופר צינית ונשענת לאחור, לראות לאן הדם משפריץ, ג' היה מעיר הערה בקפיטליסטית (כולנו שם היינו נורא יפי נפש) ומחכה לתשובות הבנאליות הרגילות, כדי לשסע את המגיבים לגזרים, א' הייתה עונה בדעתנות ושנינות, ותמיד מוסיפה חיוך בסוף התגובה, ולו הארסית ביותר, ל' הייתה מנסה לפייס את כולם או בורחת ומנתקת קשר עד שנתאפס, א' אחרת הייתה עונה בקלישאות פמיניסטיות, ל' הבן היה מעלה רעיונות שוביניסטיים שהיו מקוממים את כולם, פ' היה נכנס בכולם בעילום שם, פחדן עלוב שכמותו, ע"פ' היה זכר האלפא, ששילב בין הגיגים לקשיחות גברית, וב' היה... ההוא עם האובססיה האנאלית, שהצליח להסיט כל דיון ל - "נכון ששדיים גדולים זה הכי מגניב?"

באלוהים, היה שם דיסקו מטורף. עכשיו נגמר, רוב הנפשות הפועלות נטשו לערבות האינטרנט הקרות, ונשאר פורום של חיבוקי פינוקי פירגוני, שאני לא נכנסת אליו בלי להצטייד קודם בזריקת אינסולין.

אבל בזמן האחרון, אולי כסובלימציה לחרמנות שלי, שמתחילה לעבור את המפלס הסביר, אני מתחילה להתגעגע למריבת פורום הגונה, כזו שכולם שולפים בה את נשקי יום הדין, ולא מעלים בדעתם להפסיק לירות עד שהאויב (שבמריבה הבאה יהיה בן ברית) יובס לגמרי (וביסמארק היה אומר שלא ככה מנהלים מלחמה). כאן פעמיים ניסיתי לעורר סערה בביצה, ופעמיים לא יצא מזה כלום, ואני נשארת כאן, אפילו לא חצי תאוותי בידי ומצהירה: או שמישהו יריב איתי, או שמישהו יזיין אותי, ככה אי אפשר יותר!

ועוד כמה שנזכרתי בהם:

ג"ט, שתמיד הייתה הנבונה מכולם, אבל עזבה אותנו לטובת גבוהי המצח באייל הקורא, ובגלל זה אולי בכלל לא מגיעה לה תזכורת.

נ', מתוקה שכמותה, שבאמת ובתמים שנאה לריב.

ס', בתיאבון לו.

ס"ג, שנמצאת אתי ברשת עוד מהיום הראשון