לשאוף לנשוף

אתמול ישבתי עם הדיווה, וכמו במקרה של ארוחת הדוגמניות, הבנתי איך נשים כוסיות מדהימות נשארות כוסיות מדהימות: הן פשוט לא אוכלות. הדיווה טוענת שזה בגלל שהיא לא אוהבת לאכול, ואני עדיין מנסה להבין איך אישה שאומרת שהיא אוהבת סקס לא אוהבת לאכול, אבל לא לשם כך התכנסנו.

איכשהו הגענו, כרגיל, לנושא החביב עלינו, זוגיות, ואז הדיווה אמרה משפט שתקוע לי בראש מאז, "את לא יכולה לצפות שמי שהתאהב בך כשאת X ימשיך להיות מאוהב בך אם תשתני ותהפכי ל-Y". לא צריך הרבה יותר מזה, רק איזה משפט שמהדהד במקום הנכון. חשבתי על מערכת היחסים שלי עם משמו. כשהוא התחיל אתי הוא התחיל עם מישהי שהייתה בחורה מצחיקה, עצמאית, אינטליגנטית, ואף מוערכת בחוגים מסוימים (נו, מה אני מבלבלת ת'מוח, הוא התחיל אתי בימי השיא שלי בבנניה). תוך כמה חודשים הוא מצא את עצמו עם אישה מתוסכלת, דכאונית, שראתה בו בעיקר תורם זרע משובח, למרות שחשבתי שאני מצליחה להסתיר את זה. אני אעצור כאן לשנייה את ההלקאה העצמית הזו: לא הייתי האשמה הבלעדית בהרס מערכת היחסים הזו, נראה לי ששנינו היינו שם כי בעיקר נורא רצינו שזה יצליח, לא כי התאמנו. כשבנינו את הזוגיות שלנו לא ממש ראינו אחד את השני, אלא פוטנציאל של משהו שלא ממש התקיים.

הדיווה טוענת שאסור לנוח, אפילו לרגע, ואני לא יודעת אם היא צודקת או לא. השאיפה המרכזית של רובנו היא שיאהבו אותנו כמו שאנחנו, והיחידים שיזכו לראות את השאיפה הזו מתגשמת הם אנשים שמגדלים כלב. כל השאר נדונו לתסכול מתמיד בכל מערכת יחסים. ההורים לא אוהבים אותנו כמו שאנחנו, איך אפשר לצפות לאהבה כזו ממישהו אחר? אבל כמה מותר למשוך את החבל? נגיד שבן הזוג (ההיפוטתי, אני שומרת את המהמם רחוק מהדיון הזה) התאהב בבחורה X, מה זה אומר על בחורה Y? אנחנו הרי משתנים כל הזמן, אז מה, זוגיות היא בעצם ציפייה לקיבעון? אולי כן, אני לא יודעת. מניסיוני, תקופות ההתפתחות הנפשית הגדולות קורות דווקא כשאני לבד. נורא קשה לי להיות בזוגיות ולשמור על מרכז אוטונומי יציב, הרבה יותר נעים לשקוע לתוך הרכות הנוחה של כורסת הטלוויזיה. אבל הרכות הנוחה, היא לא מות האהבה? או בעצם, איך שומרים על המתח בין לבין? מצד אחד אני רוצה שבן זוגי יחשוב שאני סקסית ומדהימה, מצד שני, נורא נוח לי להשתין בדלת פתוחה, ואני לא מאמינה שאפשר ליישב את שני הדברים האלה. תשוקה דורשת מסתורין ומסתורין דורש ריחוק.

נניח שאני מחליטה לשמור על מידה של מסתורין, זה לא דן את מערכת היחסים למידה לא מבוטלת של חוסר כנות ורדידות רגשית? אז בסדר, כנות זה נורא נורא חשוב, וואלה, אבל גם לשמור על מסתורין זה נורא נורא חשוב, לא? ואולי אפשר גם וגם? להיות מאוד כנים ועדיין מסעירים? אבל אז זה אומר שיש חזית אחרת שאסור לנוח בה, למשל, לי אסור להיטפש. אז אני יכולה לוותר לעצמי בסעיף הכוסית המהממת, אבל אסור לי לוותר בסעיף החתירה לידע. או שאולי צריך מתישהו לדבר על החוזה בצורה כנה - וכנות היא אחד הדברים הכי מפחידים בעולם.