היום דיברתי עם אווה על אהבה. נושא חשוב, אהבה. פעם חשבתי שאני אוהבת בנדיבות גמורה, עד שלמדתי שאני אוהבת כמו חנוונית. גילוי עצוב, אני מקווה שישתנה. אחר כך יצא לי לחשוב על הגברים שאהבתי. הם דווקא לא רבים, וכשאני חושבת עליהם, אני יכולה להגיד שאף אחד מהם לא היה "יפה", אבל זה לא שינה כלום, כי האהבה שלי הפכה אותם לגברים היפים ביותר בעולם, כל שומה, נקודת חן או פצעון היו ממוקמים במקום שראוי שיהיו בו החל מאז שאלוהים קבע סדרי בראשית.
אני חושבת שאפשר לדעת שאהבה מתה כשפגמים מתחילים להפריע. כשנפגשתי עם אבישי ראיתי שיש לו שערות באזניים, וחשבתי לעצמי, "איך היא נותנת לו לצאת כך מהבית?", ולאפי הייתה תנועה כזו, של לסדר את המשקפיים, שבכל פעם שהוא עשה אותה התחשק לי לרוצץ את גולגלתו (טוב, האמת היא שמעולם לא אהבתי את אפי, זה לא שינה את העובדה ששנאתי את תנועת סידור המשקפיים הזו).
אני יודעת שבנאלי, אבל, כאילו, אהבה? פתאום לקבל מישהו עם כמעט כל הפגמים שלו? ושהפגמים האלה יהיו בסדר גמור? זה לא מדהים קצת? שני אנשים שקודם לא הכירו, ועכשיו הם מרכז העולם בשביל השני? זה נס, ממש נס, ובמקום להנות ממנו, אנחנו פורטים אותו ל – מתי נתחתן? למה אמא שלך לא אוהבת אותי? שוב שכחת להביא חלב?
מפגרים אנחנו.
ושוב, מעבר חד! יש לי סלולרי חדש. עד עכשיו היה לי מכשיר בונגיל כזה, שידע פחות או יותר רק לחייג ולקבל שיחות, והאמת? מספיק. הנוכחי לעומת זאת זעיר, כסוף, רוטט, והמסך צבעוני, מאוד נחמד. היום בבוקר הייתי בחנות, והוא צלצל לי בכיס, ואני מלמלתי "המ, נעים", נתתי לו לרטוט עוד צלצול, ואז הוצאתי אותו מהכיס, ועניתי, "שלום אבא" (פשוט, זה היה אבא שלי בטלפון), עכשיו יש לי חרדות, זה כמו גילוי עריות זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
