לשאוף לנשוף

ובמסגרת רצף הגאונים האמנותיים שנפל עלי, עוד גאון (שבועות ברוכים בכמות הגאונים שבהם) – סיימתי לקרוא את Bleak House, של דיקנס -  ובושה וחרפה שהוא לא מתורגם לעברית, באמת בושה – והבנתי למה ספרות גדולה מחזיקה מעמד כל כך יפה.

המודרניסטים לא אהבו את דיקנס, יותר מדי פאתוס, יותר מדי עלילה, מסחרי מדי, רחמנא לצלן (מה לעשות שפעם סופרים כתבו אשכרה כדי להתפרנס מזה?) הם טענו שהדמויות שלו שטוחות, וקראו לו, בבוז, the great entertainer. אני לא אומרת שבספר אין פגמים, יש כמה דמויות שהייתי שמחה להוריד להן כאפה עסיסית, הוא גם מוסרני בצורה יוצאת דופן – הדמויות החשובות נענשות על פגמיהן המוסריים במוות - גם הדרשות שלו מעיקות לפעמים, אבל הוא משחק בקוראים בצורה כל כך נפלאה, יודע לבנות עלילה ביד בטוחה, באופן שיגרום לנו להפסיק לנשום – כישרון שיש להעריך שבעתיים לאור העובדה שהספר נכתב ופורסם בהמשכים, מה שהצריך עבודת תכנון מאוד דקדקנית – אבל מה שאותי הכי הפעים זו דווקא בניית הדמויות שלו, נכון שיש דמויות שטוחות, אבל זה רק כי הן ממלאות צורך עלילתי מסוים, חלק מהדמויות המרכזיות פתאום משתנות מול העיניים של הקורא, והופכות מקריקטורה לאדם מלא. הדוגמא המוצלחת ביותר לדעתי היא זו של סיר לסטר, אציל אנגלי סנוב, מעצבן להדהים, כזה שבטוח שאין דבר יותר חשוב מהמוצא האצילי שלו, שאחרי אירוע מסוים מתגלה פתאום כמישהו שמסוגל לאהבה ענקית, שחוצה  גבולות של מעמד ומוסכמות חברתיות.

למי שיש סבלנות לספר מאוד ארוך, בשפה קצת ארכאית, אבל שגורם להתפעלות אמיתית, אני ממליצה בחום, ושמישהו כבר ירים את הכפפה ויתרגם אותו, למען השם!