לשאוף לנשוף

הלכתי עם זו ש לזוזברה, היה מעולה. מאוד אני מרוצה מהם, איך עושים אוכל טעים, וגם מצליחים לשמור על רמה אחידה במשך שנים, בלי פאשלות בכלל. אבל לא בביקורת מסעדות באתי לעסוק, אלא בביקורת מלצרים. סתם, זה נשמע זול. אני חוששת שאני קצת מאוהבת. אני אוהבת התאהבויות קטנטנות כאלה.

הוא היה יפה נורא, יופי מלאכי כזה, עם ראסטות בלונדיניות דקות, שהצליחו להיראות נקיות, עיניים תכולות, זקנקן, פירסינג בגבה ועוד אחד במעלה האוזן. היה לו עור חלק לגמרי, כזה שחייבים ללטף, קרנה ממנו מתיקות, היה לו חיוך מקסים, ונוהג קשוב כזה, כאילו באמת נורא מעניינות אותו ההתלבטויות שלי, "מה יותר חריף? הסומלא קארי או הבאקמי גורנג?", בסבלנות הוא הסביר לי שבסומלא זו החריפות של הקארי, בעוד שבשני הפלפל החריף יוצר חריפות הרבה יותר צורבת, ואני חשבתי לעצמי, "הו מותק, תמשיך להסביר לי על כל התפריט, חופשי, יש לי זמן".

הוא נראה נורא צעיר, זו ש אומרת אחרי שחרור, אבל להאריך שער כזה לוקח כמה שנים טובות. יכול להיות שהוא לא עשה צבא? יש לי פינה חמימה בלב לאנשים שלא מסתדרים במסגרות כפייתיות. מיטב חברי כאלה (אני לא יקירים, הייתי קצינה, הגיחוך, הגיחוך), מה שהיכה בי שם לא היה גל של, "כן! עכשיו! על השולחן!", אלא תחושה הרבה יותר רכה, כאילו הוא שביר, וצריך לשמור עליו.

כשסיימנו לאכול אמרתי שאם היו לי ביצים (בחיי, אין לי, הרגע בדקתי), הייתי משאירה לו טלפון, זו ש ניסתה לעודד אותי, "מה אכפת לך? הכי גרוע? הוא לא יתקשר". אבל לא יודעת, זה גם חוסר אומץ, וגם חוסר הרצון לגשר על הפער שבין פנטזיה למציאות, לא הייתי רוצה לגלות שהוא חושב ש-ורוניקה מחליטה למות הוא ספר מה זה עמוק. עכשיו אני יכולה לחיות בשלווה במדינת "מה אם?", לפעמים זה מספיק.

אני תוהה, אם הייתי קוראת תיאורים כאלה, של גבר בן 32 על מלצרית בת 20 (נניח), נכון שהייתי חושבת שהוא אשמאי, ואינפנטיל? הייתי חושבת. Fuck, אני אשמאית אינפנטילית.

משום זה, זה נורא הצחיק אותנו.